עקרונות יסוד (משפט) – הבדלי גרסאות

מ
 
שאלה אחרת התעוררה בקשר לעדיפותם הנורמטיבית של עקרונות היסוד ומשמעותם. באין מעמד של חוקה לעקרונות-היסוד, לא היה בכוחם לדחות/ לבטל חוק רגיל. השאלה הוחרפה בשנת 1992 עת נחקקו שני חוקי-יסוד חשובים, [[חוק יסוד: חופש העיסוק]], ו[[חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו]]. היו שכינו זאת "[[המהפכה החוקתית|מהפכה חוקתית]]" של ממש. במסגרת חוקי-יסוד אלה עוגנו במעמד-חוקתי חלק מ[[זכויות אדם|זכויות האדם]] היסודיות ב[[מדינת ישראל]]. בהתאם לחוקים אלה הוכרו זכויות יסוד כגון: [[חופש העיסוק]], חופש ההעסקה, הזכות לכבוד, [[זכות הקניין]] ועוד. בתי המשפט אף קראו לתוך חוקי-יסוד אלה זכויות יסוד נוספות שבליבת הזכויות.
 
ברם, מכוח הוראת הפתיחה של של חוקי-יסוד אלה, מטרתם העיקרית לבסס את אופיה של המדינה כמדינה "יהודית ודמוקרטית", אי לכך נותרה על מכונה הפלוגתא-הרבתי למתח הרב שבין המונחים "יהודית" ו"דמוקרטית" הנ"ל. בהתאם להוראה אחרת בחוקי-היסוד הוטלה החובה הכללית על הכול -לרבות רשויות המדינה ואורגניה - לכבד זכויות יסוד אלה. כך הועלו עקרונות יסוד מוכרים לדרגה של הוראות חוקתיות, לאורם נצטוו בתי המשפט לפרש חוקים קיימים של [[הכנסת]].
 
כוחן העיקרי של זכויות היסוד נובע מ'פסקת ההגבלה' (סעיף 8), המצויה בשני [[חוק יסוד|חוקי היסוד]], אשר קובעת כי אין לפגוע בזכויות-יסוד מכוח של שני חוקים אלה אלא ב[[חוק]] של ה[[כנסת]], ההולם את ערכי ה[[מדינה]], ובמידה שאינה עולה על הנדרש. בפסיקת בתי המשפט נקבעו מבחנים לגבי "המידתיות" הנדרשת. כך נקבעה היררכיית תוקפן החוקתי, ונוסחת האיזון לפגיעה בזכויות יסוד אלה. שאלת עדיפותם של זכויות היסוד מכוח חוקי היסוד עלתה במלוא חריפותה, שעה שהכנסת חוקקה הוראות חוק מאוחרות, שסתרו או נגדו, חזיתית, את העקרונות והזכויות הנובעות מ[[חוק יסוד|חוקי היסוד]] - וכי אז נחלקו הדעות אם לבית המשפט, ולאיזו ערכאה, הסמכות להצהיר על בטלות החוק של הכנסת. מספר פעמים הצהיר, [[בית המשפט העליון]], מכוח חוקי היסוד של הכנסת, על בטלות סעיפים בחוקים רגילים שסתרו את חוקי היסוד. במקרה אחד לפחות, עשתה כן גם ערכאה נמוכה יותר (גם בשיטות משפט דמוקרטיות אחרות מקובל כי בית המשפט העליון שבמדינה מוסמך להצהיר על בטלות חוקים הסותרים את החוקה).