הטבת נזקי גוף – הבדלי גרסאות

בטרם הוסדר נושא הטבת נזק גוף בשנת 1964 בחקיקה, הוכרעו יחסי מזיק-ניזוק-מיטיב באמצעות פסיקת בתי-המשפט, שהודרכה על-פי העקרון שהיה נהוג במשפט האנגלי, לפיו '''המיטיב נעדר מעמד הן בהליכים שבין הניזוק למזיק, והן בדרך של הליך נפרד כנגד המזיק'''. במספר פרשיות שהובאו לפני בית-המשפט, ובהן וידר נ' הולצר והסוכנות נ' שכטר, שלל הלה את זכות תביעתם של המיטיבים לשיפוי הוצאותיהם, ובעניין שכטר נ' הולצר אף נקבע, כי יש לנכות את ההטבה מהפיצויים להם זכאי הניזוק מהמזיק. התוצאה המעשית, הייתה זקיפת טובת ההנאה שניתנה לניזוק לטובת המזיק, וזאת על חשבונו של המיטיב, שלא זכה לשיפוי. המיטיב הוא שנשא בהפסד בעקבות הנזק, כשהפסדו הפחית את חיוב המזיק. העדר מעמד למיטיב, הביא לפגם בסימטריה של הכללים המונחים בתשתית פסיקת הפיצויים בישראל. ברוב המקרים בהם ההטבה ניתנה מכוחם של חוקי גימלאותגמלאות ושיקום שונים, בשונה מהטבות שניתנו בחסד או מכוח חוזה, הוקנה בחוק עצמו מעמד למיטיב וזכות תביעה להשבת הוצאותיו, ולפיכך, העיוות המתואר נוצר, בדרך כלל, כאשר ההטבה ניתנת בחסד, או על-בסיס מילוי חובה חוזית.<br />

ניתן לראות, כי פסיקת בית-המשפט העליון ביטלה את עיקר השפעתו של החוק שמגמתו הייתה שלילת זכות הניזוק לתביעת המזיק בשיעור ההטבה. כלומר, בית המשפט לא ניכה את שווי ההטבה מהפיצויים להם זכאי הניזוק מהמזיק. התוצאה המעשית במרבית המקרים, הייתה מתן אפשרות לנפגע, לתבוע את שווי ההטבה לעצמו, כשזו לא נתבעה על ידי המיטיב. מצב זה התרחש פעמים רבות, כאשר ההטבה ניתנת על ידי קרוב של הנפגע, שסועד אותו ללא קבלת שכר, וללא כוונה לשיפוי הוצאותיו בעתיד. כך היה למשל בעניין עיזבון מזאווי נ' דורי, שבו סעדה אשת הנפגע את בעלה לאחר שנפגע כתוצאה ממעשה נזיקין, ונפסקו לה פיצויים כמיטיבתו. לאחר שנפטר הבעל, ולפני ששולמו הפיצויים, התעוררה השאלה האם יש לנכות את גימלאותגמלאות הביטוח הלאומי מהפיצויים בהם זכה המנוח, ואותם ירשה האלמנה מעיזבונו. בית המשפט העליון קבע שלא היה מקום לנכותם, ולכן הפיצויים צורפו לעיזבונו של המנוח. יתר על כן, שעה שהונח על ידי בית המשפט, שהניזוק ימשיך להזדקק לתמיכת המיטיב, וזו גם תמשיך ותינתן אחרי מועד פסק-הדין, מאחר ועל-פי החוק נמנע מהמיטיב לתבוע בגין הטבתו העתידית (§2 בחוק), נפסקו הפיצויים בשל ההטבה העתידית לנפגע עצמו; כפי שנעשה לדוגמה בעניין סעדה נ' חמדי בו לא הגישה אשת הניזוק תביעה לשיפוי בגין שירותים שהעניקה לבעלה, והלה תבע את הפיצויים לעצמו.

שינוי נוסח קל נוסף אליו יש להידרש הוא ההתייחסות למיטיב שהינו מבטח. בעוד הנוסח בחוק כיום בסעיף 4, הקובע את תחומיה של זכות השיפוי של המיטיב הינו: "לעניין חוק זה אין נפקא מינא אם המיטיב פעל לפי חובה שבדין או בהסכם או שפעל בהתנדבות... אלא שאם היה המיטיב תאגיד העוסק בעיסקי הביטוח למעט תאגיד המבטח את חבריו בלבד- ופעל לפי חוזה ביטוח עם הניזוק או המוטב לא יהיה זכאי להיפרע לפי חוק זה, אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מזכותו לפי חוק אחר". הנוסח שנקבע בהצעת הקודיפקציה, בסעיף 485, הקובע אילו הטבות לא יחשבו כהטבת נזק: " (א) תגמולי ביטוח למעט תגמולי ביטוח שמשלם תאגיד שמבטח את חבריו בלבד." נראה אם כן, שהצעת הקודיפקציה מרחיבה את הנוסח הקיים כיום בחוק בשל השימוש במונח "תגמולי ביטוח" ממנו יכול להשתמע כי כל תגמולי הביטוח הניתנים כהטבה לניזוק לא יכנסו לגדר הטבה, ועל-כן לא ינוכו מסכום הפיצויים לו הניזוק זכאי מהמזיק, ובכלל זה גם גימלאותגמלאות המשולמות על ידי מוסדות המדינה ובפרט המוסד לביטוח לאומי. את זה ניתן להסיק גם מכך שהצעת הקודיפקציה אינה דורשת את קיומו של חוזה ביטוח, שאינו קיים במרבית הפעמים, עת שההטבה ניתנת על ידי המדינה. עם זאת, יש להידרש לכך, כי הצעת הקודיפקציה אינה מסדירה ומבטלת את שאר ההוראות הסטטוריות העוסקות בהטבות נזק גוף, כגון חוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 וחוק ביטוח בריאות הממלכתי,התשנ"ד-1994. לכן הוראות חוקים ספציפים אלו, נראה שימשיכו לחול בסיטואציות בהן הם עוסקים, ולא חוק דיני הממונות, וזאת בדומה למצב הקיים כיום.

* חוק שירות המדינה (גימלאותגמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970

* חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאותגמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985

* חוק הרשויות המקומיות (גימלאותגמלאות לראש רשות וסגניו), תש"לז-1977

* חוק גימלאותגמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון, תשכ"ט-1969