סימפוניה מס' 103 (דרדור התוף) של היידן – הבדלי גרסאות

'''ה[[סימפוניה]] מס' 103''' במי במול מז'ור של '''[[יוזף היידן]]''' היא הסימפוניה הלפני אחרונה בקובץ הסימפוניות הלונדוניות השני , והלפני אחרונה שכתב בכלל. היא מופיעה כסימפוניה ה-103 ברשימת הסימפוניות של [[אנתוני ואן הובוקן|הובוקן]] (Hob: I\103). זמן כתיבתה הוא חורף 1794-1795-1794, וכינויה בא לה מן ה[[טרמולו]] השקט ב[[טימפני]], הפותח אותה.

היידן כתב את הסימפוניה ה-103 יחד עם חמש סימפוניות נוספות, בעתביקורו השני בלונדון, שנערך בין השנים 1794-1795-1794. כמו קובץ הסימפוניות הלונדוניות הקודם (93-98-93), גם סימפוניות אלו, ובכללן 103, הוזמנו על ידי האמרגן וה[[כנר]] יוהן פטר סלומון לביצוע בכורה ב[[לונדון]]. קונצרט הבכורה של הסימפוניה התקיים ב-[[2 במרץ]] [[1795]] בסדרת קונצרטים שכונתה "Opera Concerts" בתיאטרון המלך (הכוונה היא לא לחצר המלכותית). התזמורת אשר ניגנה את הסימפוניה הייתה גדולה באופן חריג לתקופה, ומנתה 60 נגנים, כאשר כלי הנשיפה מוכפלים. על ניצוח התזמורת נחלקו ביניהם היידן על ה[[פורטה-פיאנו]], ו-וויוטי ה[[קאפלמייסטר]]. הבכורה הייתה להצלחה, ועל כך דיווח עיתון "יומן הבוקר" הלונדוני ביום שלמחרת:

זהו הרכב גדול מאוד יחסית לסימפוניות קודמות של היידן, והוא נופל בגודלו רק מן ההרכב המנגן באורטוריות. פרט לתפקיד הבולט של הטימפני בפתיחה הסימפוניה ובמקומות אסטרטגיים בפרק הראשון, בולט גם תפקידו של הקלרינט. כלי זה מופיע בסימפוניות של היידן רק החל מן הקובץ השני של סימפוניות לונדון (99-104-99), בעיקר ככלי המעשיר את המרקם התזמורי ומכפיל קולות פנימיים ולעתים את הקול הראשי. בסימפוניה זו ישנו קטע סולו נרחב לקלרינט ב[[טריו (צורה)|טריו]] של ה[[מינואט]], כאשר ה[[כינור]] מכפיל אותו מתחתיו. בפרק הרביעי הוא אף מנגן קטעים סולניים קצרים מעל כל התזמורת ללא הכפלה של אף כלי.