ברצלונה (כדורגל) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Xxxshemesh (שיחה | תרומות)
מ ←‏היסטוריה: תקלדה
ברוקולי (שיחה | תרומות)
מ עריכה קלה
שורה 37:
גאמפר היה שחקן הקבוצה עד [[1903]]. בשנת [[1901]] היה לו חלק עיקרי בקבוצה - הוא כבש 49 מתוך 88 שערי הקבוצה. בעשור הראשון של [[המאה ה-20]] היו למועדון מספר נשיאים, בהם ברתומאו טרראדס, פול האס וארתור ויטי. המועדון נתקל במספר קשיים ובחילופי נשיאים תכופים. מספר [[#אוהדים|חברי המועדון]] ירד עד כדי 38 בקיץ 1908. ב-[[11 בנובמבר]] התמנה ויסנץ' רייג בניסיון להוציא את המועדון מהמשבר, אך ניסיונותיו כשלו והוא פרש מתפקידו תוך 22 יום בלבד. גאמפר הפך לנשיא המועדון בתום ישיבה בה נכחו 20 חברי מועדון בלבד. כבר בעונתו הראשונה זכה המועדון באליפות קטלוניה. בסך הכול החזיק גאמפר בתפקיד 25 שנה בחמש קדנציות שונות (1908-09, 1910-12, 1917-19, 1921-23, 1924-25).
 
את הקדנציה הראשונה שלו סיים באמצע עונת 1909/10, והחליפו אוטו גמלין. המועדון זכה בגביע קטלוניה והוכתר כאלוף ספרד, לאחר ניצחון על אספניול דה מדריד. בתחילת העונה הבאה חזר גאמפר לתפקיד נשיא המועדון למשך שנתיים. למועדון היו כ-400 חברים באותן שנים. ב-[[1917]] התמנה קפטן הקבוצה, ג'ון בארו, להיות גם [[מאמן כדורגל|מאמנה]] הראשון של הקבוצה. תקופתו נמשכה שבועות ספורים והוא הוחלף על ידי [[ג'ק גרינוול]], שאימן את הקבוצה במשך שבע שנים רצופות, שיא של המועדון שנשבר על ידי [[יוהן קרויף]] בלבד. בשנת [[1919]] למועדון היו כבר כ-3,000 חברים, מה שסימן את תחילת עידןתור הזהב של המועדון.
 
בתקופת גאמפר שיחקו בקבוצה שחקני עבר מפורסמים כגון [[ריקארדו זאמורה]], שוער הנחשב לאחד הטובים בהיסטוריה של הכדורגל, [[פפ סמיטייר]] ו[[פאולינו אלקנטרה]], מלך שערי המועדון בכל הזמנים. השחקנים היו שותפים להצלחה רבה של המועדון בגביע המלך ובאליפות קטלוניה, עם 7 זכיות נוספות בו ב[[שנות ה-20]], ואף זכייה באליפות [[לה ליגה]] הראשונה ב-[[1929]]. העשור הזה נחשב לעידן הזהב של המועדון. בתקופה זו החל המועדון להיות מזוהה עם לאומיות קטלאנית. ב-[[1922]] הועבר המועדון לבית חדש, [[לס קורטס]], שתכולתו התחילית הייתה 30,000 צופים, ולאחר מכן 60,000. עם חגיגות חצי [[יובל (זמן)|יובל]] נמנו מעל ל-12,000 חברי מועדון.
 
למרות ההצלחה במפעלי הכדורגל, נתקל המועדון בקשיים שונים. במשחק שנערך ב-[[14 ביוני]] [[1925]], בזמן שלטונו של הדיקטטור [[מיגל פרימו דה ריברה]], לעג הקהל הקטלאני ל[[המנון ספרד]], וכתוצאה מכך סגר השלטון את לס קורטס למשך חצי שנה (מאוחר יותר קוצרה הסגירה לשלושה חודשים). גאמפר פרש מתפקידו כנשיא המועדון. כ-5 שנים לאחר מכן, לאחר האשמות מצד הדיקטטור הספרדי על קידום לאומיות קטלאנית, גורש גאמפר ל[[שווייץ]], שם התאבד ב-[[1930]].