אובייקט מעבר – הבדלי גרסאות

אובייקט המעבר מופיע בשלב שבו התינוק מתחיל להפריד בינו לבין ה[[הורות|אם]]. מהיותו ממשי אך בו בזמן סמל לאם הנעדרת, אובייקט המעבר נמצא באזור הדימדומים שבין הממשי למדומיין. אזור זה נקרא על ידי ויניקוט '[[מרחב פוטנציאלי]]' או 'תופעות מעבר', ויש לו קיום חיצוני ופנימי בו זמנית.

תהליך ההפרדות של התינוק מאימו, כרוך ב[[תסכול]] גדול מצד התינוק, שחש ומבין שאיננו חלק אינטגרלי מאימו, כפי שהוא דימיין בתחילת דרכו. כדי לפצות את עצמו על ה[[תסכול]] ועל ה[[חרדה]], שהוא חש עקב ניתוקו מאימו והפיכתו לישות נפרדת, הוא מאמץ חפץ כלשהו שמסמל בעיניו את הנוכחות המרגיעה של אימו ועליו הוא [[השלכה|משליך]] את הרגשות שיש לו כלפי אימו. זהו אובייקט המעבר. החפץ שיהיה בדרך כלל רך, יכול להיות [[חיתול]], [[כרית]], [[שמיכה]] או, דובון או [[מוצץ]].

לפי ויניקוט, 'מרחב פוטנציאלי' ימשיך להתקיים בנפשו של המבוגר, ובו הוא יוכל לשחק, לפנטז וליצור ולהנות מחווית [[יצירה]]. בכך מבטא ויניקוט את החשיבות של מרחב פוטנציאלי לביטויו של [[דונלד ויניקוט#עצמי אמיתי|העצמי האמיתי]] ומכאן ליצירתיות ולבריאות הנפשית. אנשים נוקשים שאין להם חלל מעבר, עלולים לחוש איום ממצבים כאלו כמו ספרות בידיונית או משחק תפקידים, וקשה להם "לצאת מעורם" ולהיכנס לנעלי הזולת. לעומתו, אנשי [[פסיכולוגיית האני]] ה[[זיגמונד פרויד|הפרוידינייםפרוידיניים]] ראו את השימוש באובייקט המעבר כשלב ביניים בין התלות הסמביוטיתהסימביוטית באם לבין שלב ההיפרדות מהאם וה[[תהליך הספרציה-אינדיבידואציה|אינדיבידואציה]].