קול המון כקול שדי – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה
מאין תקציר עריכה
שורה 1:
'''קול המון כקול שדי''' (כלומר: "קולם של הרבים - הוא כמו קולו של האלהים"; "שדי" הוא אחד משמות ה[[אל]]), הוא הנוסח העברי של ה[[אמרה]] ה[[לטינית]] '''Vox populi, vox dei''' - אמרה המורה שיש לייחס משקל רב לדעת הציבור ואין לזלזל בה. אמרה זו מופיעה בפירושו של הרב [[יצחק עראמה]], בן [[המאה ה-15]], בספר "עקידת יצחק"‏‏<ref>‏ספר עקידת יצחק הערות - שער ל"ב הערה ג'‏</ref>, ולאחר מכן אצל בנו רבי [[מאיר עראמה]]. בנוסח מעט שונה, "קול הרבים כקול שדי"‏‏, ‏מופיעה האמרה בספר "נחלת אבות", פירושו של רבי [[יצחק אברבנאל]] ל[[מסכת אבות]]‏‏, כחלק מפירושו<ref>‏[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=5306&pgnum=162&hilite= עמ' קנה במהדורת משפחת זילברמן, ניו יורק, תשי"ג]‏</ref> למאמרולאמרתו של רבי [[חנינא בן דוסא]], "כל שרוח הבריות נוחה הימנו - רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו - אין רוח המקום נוחה הימנו"<ref> (מסכת אבות ג' ט'). אמרה זו היא למעשה מקור קדום של התפיסה "קול המון כקול שדי". וכביאורו של ה[http[מהר"ל]]://www "רוחו של מקום ורצונו הוא דבק ברוח הבריות, וזה מפני כי הכללים יש להם דביקות גמור בו יתברך, עד שרוח המקום דבק ברוח הבריות.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=5306&pgnum=162&hilite=והעד על זה מה שאמר (יחזקאל ל"ו) עמ'ואת קנהרוחי במהדורתאתן משפחתבקרבכם' זילברמן,ומזה ניותראה יורקכי נאצל מן רוח המקום רוח האדם, תשיכמו שהוא אצל הנביאים..." ‏‏<ref>‏מהר"ל, ספר דרך חיים - פרק ג]‏' משנה י‏'</ref>‏.
 
למעשה ביהדות מקור קדום של תפיסה זו כבר מופיע ב[[משנה]], בשמו של רבי [[חנינא בן דוסא]], בן הדור הראשון ל[[תנא]]ים: "הוא היה אומר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו - רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו - אין רוח המקום נוחה הימנו" (מסכת אבות ג' ט'). וכביאורו של ה[[מהר"ל]]: "רוחו של מקום ורצונו הוא דבק ברוח הבריות, וזה מפני כי הכללים יש להם דביקות גמור בו יתברך, עד שרוח המקום דבק ברוח הבריות...והעד על זה מה שאמר (יחזקאל ל"ו) 'ואת רוחי אתן בקרבכם' ומזה תראה כי נאצל מן רוח המקום רוח האדם, כמו שהוא אצל הנביאים..." ‏‏<ref>‏מהר"ל, ספר דרך חיים - פרק ג' משנה י‏'</ref>
האמרה הלטינית הופיעה לראשונה בכתב באיגרת ששלח המלומד והמחנך ה[[אנגליה|אנגלי]] [[אלקואין]] אל [[קרל הגדול]], מלך ה[[פרנקים]], בשנת [[798]]. באיגרת זו, הידועה בשם "תוכחת מוסר לקרל", כתב אלקואין: Nec audiendi qui solent dicere, Vox populi, vox Dei, quum tumultuositas vulgi semper insaniae proxima si, ובתרגומו של [[גדליה אלקושי]]: "ואין להטות אוזן לאלה הנוהגים לומר 'קול המון-עם - קול אלוהים', מאחר שרגשת ההמון גובלת תמיד עם טירוף-הדעת".