קנטטה – הבדלי גרסאות

ב[[המאה ה-16|מאה ה-16]] הייתה המוזיקה ברובה ווקאלית, אך ב[[תקופת הבארוק]] הלכה המוזיקה האינסטרומנטאלית ותפסה מקום של כבוד לצד המוזיקה הווקאלית ובמקביל גבר השימוש במושג קנטטה (מלשון "קנטרה" - לשיר) לעומת ה[[סונאטה|סונאטות]] (מלשון "סונארה" - לנגן). החל מאמצע [[המאה ה-17]] עד שלהי [[המאה ה-18]], ניתנה העדפה ב[[מוזיקה קאמרית|מוזיקה הקאמרית]] לקנטטה לקול או שני קולות [[סולו (מוזיקה)|סולו]], בליווי [[צ'מבלו]] ואולי מספר קטן של כלי סולו אחרים. בתחילה הכילה הקנטטה סיפור דקלומי או סצינה ב[[רצ'יטטיב]], עם קישור של [[אריה (מוזיקה)|אריה]] פרימיטיבית, החוזרת על עצמה ברווחי זמן. דוגמאות יפות לקנטטותלצורות כאלהאלה אפשר למצוא בקנטטות ה[[כנסייה]] של [[ג'אקומו קריסימי]]. ה[[סולו (מוזיקה)|סולי]] הווקאליים ה[[אנגליה|אנגליים]] של [[הנרי פרסל]], (כדוגמת "טום המשוגע" ו"בס המשוגעת") הם דוגמה למיטב, שניתן להפיק מצורה מיושנת זו. עם הופעתה של האריה דה קאפו, הפכה הקנטטה לקבוצה של שתיים או שלוש אריות מחוברות ברצ'יטטיב. הדואטים והטריו ה[[איטליה|איטלקים]] הרבים שחיבר [[גאורג פרידריך הנדל]] ממחישים את השימוש בצורה מורחבת זו. ה[[מוטט]] ה[[לטינית|לטיני]] שלו, ''Silete Venti'', ל[[קולות (מוזיקה)|סופרן]] סולו, מדגים שימוש בקנטטה כזו במוזיקה כנסייתית.

קנטטת הסולו ה[[איטליה|איטלקית]], כאשר הייתה גדולה דיה, לא הייתה שונה באופן ניכרבהרבה מסצנה ב[[אופרה]], כשםבתנאי שקנטטהשהייתה כנסייתיתארוכה דיה; הקנטטה הכנסייתית, לקולות סולו או ל[[מקהלה]], לא הייתה שונהזהה מל[[אורטוריה]] קטנה או מחלקלחלק מאורטוריה. קביעה זו נכונה בה במידה לגבי הקנטטות הכנסייתיות של [[יוהן סבסטיאן באך]], ש-200 מהן לפחות מוכרות כיום, או מזמורי התפילה של [[גיאורג פרידריך הנדל|הנדל]]. במקרה של באך, רבות מן הקנטטות הגדולות אכן נקראות אורטוריות; ו"אורטוריית חג המולד" היא אוסף של שש קנטטות כנסייה, שנועדו לביצוע נפרד בששת ימי [[חג-המולד]], אך כשלמות אמנותית הן שוות-ערך לאורטוריה קלאסית.

הנקודההמאפיין המכרעת,העיקרי מכלשל מקום, בקנטטותקנטטות הכנסייה של באך, היאהוא שהןהיותן היווחלק חלקבלתי נפרד מן הפולחן הכנסייתי, ויתר על כן, פולחן, שארגון המוזיקה במהלכו היה לכיד ומקושר הרבה מעבר לאפשרי ב[[נצרות אנגליקנית|כנסייה האנגליקנית]]. רבות מן הקנטטות הגדולות והמפורסמות של באך נפתחות בפרק [[מקהלה]] מורכב, שאחריו כמה אריות ורצ'יטטבים, והןוהוא מסתיימותמסתיים ב[[כוראל]] פשוט. הדבר הובא לא פעם כדוגמה לאדישותו של באך להבאת היצירה כמכלול אל שיא אמנותי. אך טענה זו אינה במקומה, אם לוקחים בחשבון את דרגת החשיבות שניתנה לקנטטות בטקס התפילה של ה[[נצרות לותרנית|כנסייה הלותרנית]]. הטקסט היה מעוגן היטב בטקסט הבשורה או בשיעורים של אותו היום; אלא אם כן הייתה הקנטטה קצרה, קרוב לוודאי שטקסטקס התפילה היה מתנהל אחרי המקהלה הראשונה או אחת האריות, אלא במקרה שהקנטטה הייתה קצרה במיוחד, וקהל המאמינים היה מצטרף לשירת הכוראל המסיים. מכאן, שאחדות טקס התפילה בכנסייה הייתה אחדות המוזיקה; ובאותם מקרים, שכל פרקי הקנטטה היו מבוססים על אותה נעימת כוראל עצמה, הושגה אחדות שהייתה שמורה קודם רק ל[[מיסה|מיסות]] וה[[מוטט|מוטטים]] של [[המאה ה-16]], שהתבססו על לחני ה[[מזמור גרגוריאני|גרגוריאניים]] של האירוע, שלשמו נכתבו.

בעת המודרנית, המונחמשתמשים קנטטהבמונח מיושםקנטטה כמעט אך ורק לשירת [[מקהלה]], להבדיל מהמוזיקה הווקאלית לסולו. מאז תקופתו של באך היה, ככל הנראה, רק סוג אחד של קנטטה שאפשר להכיר בו כצורת אמנות נבדלת ולא רק ככותרת ליצירות, שלא ניתן לסווגן בדרך אחרת. בדוחק אפשר לראות סוג אמנותי נבדל בקנטטה למקהלה מראשית [[המאה ה-19]], ששמה בפי המקהלהשכללה מוזיקה לירית מעבריותר למצוימן המקובל בסגנון האורטוריה,. בליקנטטה להוציאכזאת מכללהייתה אפשרותעשויה שיא מבריק בצורתלהסתיים ב[[פוגה]] מבריקה בעלת אופי קליל. ה-דוגמאות לצורה זו הן ''Glorreiche Augenblick'' של [[לודוויג ואן בטהובן]] היא, יצירה חסרת-ערך אך מבריקה בסגנון זה; קנטטת ''Jubel'' של [[קארל מריה פון ובר]] היא דוגמה אופיינית, וה-ו''Walpurgisnacht'' של [[פליקס מנדלסון-ברתולדי|פליקס מנדלסון]]. היא הדוגמה הקלאסית. הקנטטה הסימפונית של מנדלסון, ה-''Lobgesang'', היא יצירת כלאיים, שחלקה כתוב בסגנון אורטורי. קודמים להאחרי שלושה חלקים סימפוניים, תחבולה שמקורה ב[[הסימפוניה התשיעית של בטהובן|סימפוניה התשיעית של בטהובן]]; אך ההשוואה אינה מדויקת, מאחר ויצירתו של בטהובן היא סימפונייה, שבה החלק הרביעי הוא פינאלה מקהלתי מעשה מקשה אחת, ואילו הקנטטה הסימפונית של מנדלסון כוללת שלושה [[פרלוד|פרלודים]] סימפוניים. למיצוי מלוא האפשרויות הליריות של מחרוזת שירי מקהלה הגיע לבסוף [[יוהנס ברהמס|ברהמס]] ב''Rinaldo'' שלו, לטקסט שכתב [[יוהן וולפגנג פון גיתה|גיתה]] באותו הזמן שחיבר את המילים ליצירה ''Walpurgisnacht''. מבקרי המוזיקה לא עמדו על מטרת יצירתו של ברהמס (והיא ההתנסות היחידה שלו בז'אנר הזה). הם ציפו מיצירה עבת כרס שכזו לתכונות של מוזיקה מקהלתית משוכללת, ולא מצאו את מבוקשם. נראה שברהמס אמר את המילה האחרונה בנושא; הסוגים הנותרים של הקנטטה (החל ב-''Meeres-stille'' של בטהובן, והמשך ביצירות של ברהמס ויצירות ווקאליות אנגליות קטנות הראויות לציון) אינן אלא דרכים שונות להלחין [[פואמה]], המתארכת קצת יותר מדי לפרק אחד.