סימפוניה מס' 103 (דרדור התוף) של היידן – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט: החלפת קט' |
מ בוט החלפות: מאחר ש; |
||
שורה 24:
*1.אדג'יו-אלגרו קון-ספיריטו – הפרק פותח, כאמור, בפתיחה איטית עם טרמולו שקט בטימפני. אפקט הפתיחה בטרמולו אינו מקרי; ידוע לנו שבאותה עת, לקראת ביצוע של מוזיקה סימפונית, נהג נגן הטימפני "לבדוק" את תופי הדוד לקראת הביצוע. בחלק מן הביצועים ההיסטוריים של סימפוניה זו, מקליטים גם את "בדיקת הכלים" הזו שמובילה היישר אל פתיחת הסימפוניה. לאחר הטרמולו נכנסים כלי הבאס של התזמורת במוטיב איטי, המזכיר לחלק מן השומעים את [[מזמור גרגוריאני|מזמור]] ה- Dies Irae הגרגוריאני. קשה לומר שהיידן התכוון למוטיב זה, אך הדמיון גם הוא איננו מקרי, מכיוון שהטמפו ו-4 הצלילים הראשונים אכן זהים. הפרק המהיר הוא המשקל 8\6 בעל תצוגה מונותמטית. המיוחד בפרק זה הוא, שלקראת סופו, חוזרת הפתיחה האיטית של הפרק בחלקה, ולאחריה מגיעה הקודה המסיימת את הפרק.
*2. אנדנטה פיו-טוסטו אלגרטו – הפרק האיטי בדו מינור הוא בצורת וריאציות כפולות. הוא הפרק המינורי היחיד בכל הסט השני של סימפוניות לונדון, והוא כתוב ללא הקלרינטים. אופיו של הנושא המינורי הוא קודר מאוד, ואילו הנושא המז'ורי שובבי, ולעתים פומפוזי. הווריאציות עצמן הן ססגוניות מאוד, ומופיעים בהן קטעי סולו רבים ב[[כלי נשיפה|כלי הנשיפה]], וגם קטע סולו וירטואוזי וארוך מאוד לכינור שהוא וריאציה בפני עצמה. לנושא המינורי עצמו יש גוון מודאלי, מאחר
*3. מינואט – פרק המינואט, שוב במי במול מז'ור, הוא סטנדרטי למדיי; המינואט עצמו קולח ועשיר, ולעומתו טריו עדין יותר, מתוזמר בדלילות עם סולו לקלרינט כנזכר לעיל.
| |||