משה איכילוב

משה איכילוב

מקום לידתו : פתח תקוה, ישראל
תאריך לידתו: תרס"ג 1903
עיסוקו: פרדסן, עסקן ציבורי
מקום מגוריו : פתח תקוה, תל אביב, ישראל
תאריך פטירתו:יום שישי, כ"א חשון תשי"ח 15.11.1957
הונצח  : קראו לרחובות בערי ישראל על שמו, ביה"ח בתל אביב נקרא על שמו- "ביה"ח איכילוב".
בת הזוג: חנה איכילוב

=== === קורות חיים === ===
משה איכילוב נולד ליעקב ואיטה איכילוב נולד בשנת ,1903 במושבה בפתח תקווה. הוא נמנה עם בחירי הנוער בקרב הדור השלישי בפתח-תקוה. משחר נעוריו קשור היה בכל המתרחש והמתהוה בחיי מושבתו. כאחיו כן גם הוא התמסר לעניני הכלל. שימש שנים רבות חבר במוסדות המוניציפליים במקום מגוריו ובכל הארץ. בהמשך חייו עבר לתל-אביב ותפס מקום מרכזי בחיי הציבור.
בימי מלחמת העולם הראשונה נתמנה כמפקח על משקי האיכרים. היה ממייסדי אגודת מגדלי הטבק בא"י ומנהל בתי האריזה המרוכזים. ממארגני הקואופרציה של הפרדסנות, חבר מועצת "החקלאי" בפ"ת וממייסדי "פרדס סינדיקט". היה פעיל ב"מכבי" מנעוריו, וזכה בפרסומים רבים. היה חבר הנהלת "מכבי" אבשלום וחבר מרכז "המכבי" הארצי. ממייסדי "בני בנימין" וחבר ההנהלה הארצית. ממייסדי מפעלי ההתיישבות בכפר ארון, הרצלייה ואבן יהודה. חבר המרכז וההנהלה של תקופת האיכרים, יו"ר ועדת הארגון שלה ומנהל "עמיר". מ-1919 חבר ועד המושבה פ"ת, ומ-1927 סגן ראש עיריית פ"ת. חבר משלחת האיכרים לקונגרס הציוני. נתן יד לפעולות אצ"ל ועודדו במלחמתו. עם החלטת הממשלה הזמנית על המשך חוקי החרום הבריטיים במד"י, הצטרף לתנועת החרות. ב-1951 עבר לגור בת"א ונבחר למועצת העיר ת"א, כמציג תנועת החרות. ישב בראש ככמה מוועדותיה. ב-1953 נבחר לסגן ראש העיר, בסמכות ראש העיר בשירותי הבריאות העירוניים, במחלקת הדרכים והמדידות וכראש מינהל יפו.
=== כנופיית בדואים ===
היה זה ב-1915, כיתתו של משה ערכו טיול לשפך הירקון. בזמנו היה די מסוכן לעבור את הדרך. כאשר התקרבה הכיתה לשפך הירקון, התנפלה עליהם קבוצת ערבים בכוונה לפגוע בהם. אחד מהם הרים גרזן. משה ועוד אחד מהנערים זינקו על הערבי, חטפו את הגרזן והלמו בו באגרופיהם. יתר הערבים הסתלקו, כאשר ראו את אומץ ליבם של הנערים.
נציגם של החקלאים והאיכרים
משה נמנה עם מייסדי "האיכר הצעיר" ו"בני בנימין".
בהנהלתם היה פעיל עד לימי המחלוקת ב"בני בנימין", שאז עבר לפעילות בתנועת האיכרים. מיד עם גמר המלחמה, נוסד הארגון "האיכר הצעיר" בראשותו של ברוך בן עזר מפ"ת. היה זה עם ראשית התארגנות הישוב לאחר הכיבוש הבריטי, שנראה אז ככיבוש משחרר ומביא לגאולה. היתה זו גם תקופה קצרה לאחר המאבק הקשה, כאשר כמה חוגים בישוב, ובייחוד חוגי השמאל, גילו התנגדות לפעולת אנשי "נילי". כבר עם יסוד ועד הצירים הראשון והתחלת ההתארגנות של הישוב, החלו ההפליות נגד המושבות, ראשיהן ובניהן. לכן, התארגנה קבוצה בשם "האיכר הצעיר", שלקחו בה חלק בני האיכרים והמושבות. שנה לאחר מכן נוצרה "בני בנימין" בראשותו של אלכסנדר אהרונסון, ועם יסודה נתבטל "האיכר הצעיר". הסיסמא של "בני בנימין" היתה לשמור על הקיים ולבנות את החרב. משה נבחר מיד להנהלה הארצית של "בני בנימין" ונמנה על פעיליה המרכזיים. "בני בנימין" דאגו אז לשמירה על בני המושבות, לפתוח חייהם הביטחוניים והציבוריים, להגברת השפעתם על חיי היישוב ולפעולות התיישבותיות חדשות. לאחר מכן עברו "בני בנימין" לפעולות התיישבות, שהביאו בעקבותיהן את יסוד נתניה, הרצליה, אבן יהודה וכפר אהרון. חלוקת הקרקעות בין המתיישבים ובין חלק מחברי ההנהלה לא נראתה בעיני משה, והוא יצא במערכה פנימית לחלוקה יותר צודקת, להסדרה יותר ציבורית של הקרקעות שנרכשו. מערכה זו גרמה לו להתרחק מהנהלת "בני בנימין" ומוסדותיה. פעילותו של משה בהתנהגות האיכרים התחילה מוועידת היסוד שלה ב-1920 בפ"ת ונמשכה עד יומו האחרון. הוא היה חבר מוסדותיה העליונים מהיום הראשון. פעילותו השתרעה על כל פני ההתאחדות.
משה היה בין מייסדי הבנק- "בנק האיכרים". הוא שיזם את יצירת "עמיר ביעף", המוסד המשווק של תנועת האיכרים, ונוסף על פעילותו כבא רוח בתנועה, בוועד הלאומי השתתף בוועדות רבות, ובאחדות מהן היה פעיל מאוד. היה מופיע בכל ישיבות הנהלה, בכל ועידות ההתאחדות כשהוא מצטיין בגילוי לב ובביקורת עניינית. תמיד חשף נקודות תורפה ולא היסס לבקר גם מפעלים וגם אנשים. יושרו וטוהר חייו הביאו לכך, שאיש לא ראה בביקורתו פגיעה אישית. כולם ראו בו איש נאמן לתנועה, הרוצה בהצלחתה ובטובתה. הוא היה אהוב על כל בני המושבות ולכל פגישה ואסיפה ביקשו ממנו שיגיע. הם ידעו, שמפיו ישמעו הכול, והוא ישמע כל מה שיאמרו לה. ההתקפה על פ"ת היתה כאשר ערביי 36 כפרים עלו במאורגן על פ"ת להתקיפה משני אגפיה ולהכחידה. משה נמנה על קבוצות חיל הרוכבים שיצאה מבעוד בוקר לבלוש את גדות הירקון. כאשר החלו גלי הערבים תוקפים, נסוגו הפורשים לעמדות החפירות בשערי המושבה, ליד תחנת הרכבת דהיום. המצב חייב בקשת עזרה. נתבקשו עוזרים- ומשה נענה מיד, וביחד עם פרץ פסקל, ראובן לויטה ודב פצלוב, דהרו על סוסיהם דרך ההרים, המהווים כיום את בני ברק ור"ג, לתל אביב-יפו כדי להודיע לדיזנגוף ולמושל המחוזי על המצב. הם עשו דרכם בסערה ובאמת הצליחה העזרה להגיע בעוד מועד. כאשר חזרו משה וחבריו לפ"ת, הספיקו עוד להשתתף ברדיפה אחרי אחרוני המתנפלים.
=== בהגנה ובשמירה ===
על חובתו המעשית לשמירה ולהגנה לא ויתר משה אף פעם. לאחר מאורעות 1921 הסכימו השלטונות הבריטיים לתת עשרה רובים צבאיים, בתנאי שעשרה צעירים יתחייבו לשמור אמונים ולהשתמש בנשק רק לצורך של הגנה מפני התנפלות. משה נמנה על אותם עשרה, ומאחר שלא היתה אפשרות שרק עשרה אלה יעשו בשמירה יום ולילה במשך שנים, היה צורך בחיפוי על כל נושאי הנשק "הבלתי ליגליים". היתה בזה משום טרדה, שנעשתה ברצון. לאחר מכן, גם כשנמנה על העסקנים, המפקדים והצמרת, לא ויתר על חובת הטוראים, ובהתאם לתורנות היה יוצא תמיד בלילות לשמירה בגבולות. משה, שהיה אז מראשי העסקנים במקום וחבר הנהלת המועצה המקומית, ראה מחובתו לנקוט יוזמה נגד גל האלימות ונגד ההגבלות על העסקת עובדים לאומיים.במאורעות 1936-1939, עם תחילת המלחמה עולמית, הישוב היהודי נכנס לתקופה קשה מאוד. מטעם הועד הלאומי פנו לתנועת האיכרים וביקשו לשגר נציג לוועד הלאומי, בהתחשב במצב החירום. פה אחד נתבקש משה להיות בא-כוחה של התנועה בהנהלת הועד הלאומי, מאחר שהאיכרים ראו בו כוח צעיר ותוסס, ויחד עם זאת אדם נאמן מאוד לענייני המושבות, האיכרים והציבור האזרחי. במשך אותן שנים שפעל בענייני הועד הלאומי, פעל במסירות. בייחוד בשאלות הקשורות במצב החירום של הישוב והבעיות הנובעות מהתפתחותה והתלהבותה של המלחמה, ובהמשך לכך הטיפול בדאגות המיוחדות,אח"כ במאמצים לפעולות הצלתם של יהודי גרמניה ומזרח אירופה. בכל הפעולות היה ער ומסור ונתן כל כוחותיו-יומם ולילה. על אף היותו בעל הכרה פוליטית לזו של רוב חברי הועד הלאומי, התיידדו עמו כולם, מאחר שכולם כבדוהו, העריכהו אישית ואהבו אותו.
מתוך החיפושים לענפי משק חקלאיים חדשים, החלו גם ניסיונות בטבק. במשך שנה שנתיים הגיעו העוסקים בכך לכלל הכנסות המניחות את הדעת, התחילה נטיעה ושתילה רחבה והמונית. כמויות עצומות של טבק הורידו את המחירים עד למטה מהמינימום וכל החקלאים שעסקו בכך הפסידו כספים רבים.היה צריך לעשות פעולה מיידית לשם אריזת הטבק והחסנתו לעוד מספר שנים. משה נמנה עם יוזמי ארגון מגדלי הטבק שהקימו את בית אריזה גדול מרכזי בפ"ת, ומשה קיבל עליו לנהל את האריזה. מפעל זה הציל את רוב מגדלי הטבק מכיליון חרוץ. הטבק נשמר ונארז.
=== במערכה להבראת הפרדסנות ===
בשני שלבים נקט משה שותפות פעילה ומרכזית בהסדרים הקואופרטיבים של הפרדסנות בארץ. הראשון היה בקנה מידה מקומי והשני בקנה מידה ארצי. משה נמנה על קבוצת פרדסני פ"ת שארגנה את הקואופרטיב המקומי הראשון- "החקלאי". רק כקואופרטיב מקומי היה זה הראשון, משום שקדם לו בהרבה "פרדס", אשר היה קואופרטיב ארצי. אנשי "החקלאי" לא רצו שותפים ממושבות אחרות. ע"י הסבר ושכנוע גדל והלך מספר החברים בקואופרטיב, וכך אורגן השיווק בדרך הציבורית המסודרת. ההעברה משיטת מכירה לסוחרים ערבים עזרה ישירות ובמידה מרובה, להגברת העבודה העברית ודחיקת העבודה הערבית. מאז היווסדו של הקואופרטיב ועד יומו האחרון, כאשר חוסל ע"י הבנק הלאומי בימי משבר הפרדסנות, נמנה משה על מוסדו העליון של הקואופרטיב. הפעולה השנייה בקנה מידה ארצי, היתה המערכה ליסוד וארגון "פרדס סינדיקט". בשנות ה-1937-1938 במקום לקיים עבודה משותפת ומתואמת כדי לעמוד בשוק המחירים בחו"ל, נהגו הקואופרטיבים מדינית הפוכה. הם התחרו ביניהם בחו"ל, וע"י כך סייעו לירידת המחירים. הפרדסנים הרגישו במה שהולך להיות, והתעוררה יוזמה שמשה עמד במרכזה, לפעול פעולת תיאום מוחלט וארגון המכירה בחול. ואז עלתה הצעה של מוסד גג, שקראו לו אח"כ "פרדס סינדיקט".שמות הגורמים המשווקים היהודיים הגדולים שהיו אז. זה דרש הרבה פעולות להשגת האחוד. לבסוף אחת האסיפות מני רבות הביאה לחתימת הסכם בראשי תיבות של "פרדס סינדיקט" ומשה נמנה על חותמי הסכם זה. רק בשנת 1946 לאחר מלחמת העולם, התחילה למלא את תפקידה, אך היא מצאה פרדסנות הרוסה ונטושה, באשר רבים מהפרדסנים לא עצרו כוח לעמוד שנים כוח רבות בחוסר פדיון.לאחר מלחמות עולם ובראשית מדינת ישראל היה צורך לקבל הלוואות לשיקום הפרדסנים, ובעיקר למניעת נישולם של הפרדסנים מרכושם, כאשר לא יכלו לעמוד בתשלומי החובות. לכן נקראו כנסים ארציים ובימי מדינת ישראל כנסים יהודיים בלבד. בכל הכנסים הללו משה היה הרוח החיה, היוזם, המפעיל ומעורר למאבק על זכויות הפרדסנים, הפרדסנות וגורלם. בכנסים משותפים עם הערבים הקריאה היתה תביעה מאוחדת להציל את הענף העיקרי של הארץ מכל הגדרות פוליטיות, והתביעה מבוססת על חשיבות הענף ועל גורלו המר של בעליו. לאחר מכן ממשלת ישראל גילתה פחות הבנה ממשלת המנדט. ב-1937 השתתף משה במשלחת מיוחדת של תנועת האיכרים בקונגרס הציוני ה-20, בציריך. היה זה בתוך שנות המאורעות ומחוגי מנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות ביקשו להשתתף בקונגרס ולו במשלחת בלבד. המשלחת קיימה דיונים רציניים עם מנהיגי הציונות והשתתפו בדיוני הוועדות השונות. כאשר דיונים אלה נסבו על הבעיות המיוחדות של המשק הפרטי, על החזית היישובית מול התנכלות הערבים ועל היחסים הפנימיים בישוב. בשטח המוניציפאלי פעל משה עשרות שנים. עוד לפני קום המועצה המקומית בפ"ת, היה חבר במועצת המושבה, כנבחר מרשימת הצעירים של "האיכר הצעיר" ו"בני בנימין". עם קום המועצה המקומית הראשונה ב-1920. נבחר כחבר המועצה המקומית עוד ברשימת "בני בנימין" ורק בבחירות למועצה המקומית השניה, היה מועמדה של רשימת הסתדרות החקלאים. בבחירות שהתקיימו ב-1939 נבחר ברשימה האזרחית המשותפת של החקלאים והחוגים האזרחים האחרים במקום. אלה היו הבחירות האחרונות בימי שלטון המנדט. בבחירות ב-1950 שהתקיימו בכל רחבי הארץ, כבר הפנה עצמו משה לפעולה מוניציפאלית בתחום עיריית ת"א. זה היה לאחר שהצטרף לתנועת "החרות".במשך 35 שנה כיהן ברציפות בשלטון המוניציפאלי- חבר הנהלת עירייה וסגן ראש עירייה. בתקופה זו נמנה על מייסדי חבר המועצות, ושנים רבות היה מפעיליה. הוא התחיל את פעולתו המוניציפאלית בפ"ת כאשר המושבה היתה עם מעט תושבים, ללא כביש אחד, ללא חשמל ומספר כיתות בי"ס. ועזב אותה כאשר היו למעלה מ-30 אלף תושבים עם רשת חשמל ותאורה יפה ברשת בי"ס.בכל אותה התקופה גילה מרץ, יוזמה, מסירות ועבודה ללא לאות והיה לדמות מרכזית בהתפתחותה של פ"ת. במשך תקופת עבודתו המוניציפאלית בפ"ת עמדה לפני שורה ארוכה של בעיות בכל התחומים ולמרות זאת בתפקידו המרכזי בעיר, שקד על מלוא היקף הצרכים, דאג להגנה והעריך את מאמצי התושבים בהגנה עברית. מימי נערותו היה פעיל בהסתדרות החקלאים. הוא לא הפסיק פעילותו זו עד יומו האחרון. גם בימים שהיה עסוק ראשו ורובו בעיריית פ"ת. בתחילה היה, חבר המועצה אח"כ חבר בוועד החקלאי ולאחר מכן תקופה ארוכה שימש כיו"ר הועד החקלאי. במשך תקופה ארוכה זו שקד במסירות ובנאמנות על הגנת ענייני החקלאים בפ"ת.
בימי נערותו היה חבר המכבי. כאשר חדל לעסוק בספורט, נמנה על מייסדיה ומנהליה של החברה למען ,"מכבי אבשלום" עד יומו האחרון. כאשר היה פעיל, היה ספורטאי מצוין, הצטיין בכל פעולות האתלטיקה ונמנה על נבחרת הכדורגל של המקום. משה זכה בפרסים רבים של מכבי. הוא היה גם חבר בוועד המכבי, ונשא לא פעם באחריות ניהול ענייני האגודה. הוא גם נמנה על מארגני כנסי מכבי במושבות. כנסים שבזמנם היוו חוויה מיוחדת בחיי היישוב. כאשר יסד ביחד עם חבריו את החברה למען מכבי אבשלום, רכש מוסד זה את המגרש הגדול והיפה, בכינויו הידוע כיום "מכבי אבשלום", סייע בפיתוח המגרש ושכלול מתקניו הספורטיביים.
כל עוד לא גזלה העבודה הציבורית את כל זמנו של משה, היה מתמסר לעבודה משחר ועד ערב. הוא אהב את האדמה, את העצים, ואם כי רוב הזמן היה מנהל עבודה ולאו משגיח עבודה, שעות עבודה שלו לא נפלו מאלה של הפועלים. מתוך ניסיון ממש רכש את כל הידיעות בענפי החקלאות השונים והפך ידען מנוסה ומומחה.
יומיים בשבוע הקדיש ליפו, על פי סדר עבודתו שחילק בין מחלקות העירייה השונות. אולם לא עבר יום מבלי שיבקר ביפו. הוא אהב את הנוף של יפו ואהב את תושביה. את התפעלותו ממראה העיר בעת סיורו הראשון ביפו, לא ידע להביע במילים, ובו ברגע החליט שיש לעשות משהו כדי להשוות לעיר העתיקה את הצורה שתהא ראויה לנוף הזה. כאיש המציאות הבין איכילוב שיפו היא עיר היסטורית שעתידה למשוך תיירים ומבקרים. הוא החליט להקים מוזיאון ארכיאולוגי לעתיקות יפו. הוא נתן דעתו ליפו כולה ולא רק ליפו העתיקה. הוא רצה שיפו תהיה עיר המפרנסת יושביה, ותחדל להיות עיר מעבר. לכן סלל כבישים, הקים בתי חרושת כדי שימצאו בה פרנסה ותעסוקה. ילדי יפו כינו אותו "האבא של יפו". כבן הארץ מצא שפה משותפת עם בני המיעוטים ביפו.הוא הבין לרוחם והם מצאו אצלו אוזן קשבת לכל בקשותיהם ההגיוניות. הוא היה איש העם וראה עצמו כנציג האיש הקטן. הוא החל בהקמת ספריה עירונית מודרנית, מגרשי משחקים וגנים וכלה בהרחבת חוף הרחצה ע"י ייבוש שטח מהים. בצעדים בטוחים כבש את לב אזרחי יפו כולם- ללא הבדל מפלגה ומעמד. בצעדים בטוחים הלך לקראת ניצחון ותכניות ענק לפיתוח העיר.
במשפחתו המסועפת ורבת הנפשות, משה היה דמות אצילית רווית טוב ואהבה. מצד אחד היה אדם תקיף, לוחם ומצד שני כה רך וכה לבבי. הקדיש להם הרבה מזמנו, מכוחו ומאמצעיו, שאף פעם לא היו מרובים.

מקורות חיצוניים: מכתבים לזכרו עמ'