חקיקה למפרע – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה |
מאין תקציר עריכה |
||
שורה 10:
גם חקיקה רטרוספקטיבית שעניינה [[משפט פרוצדורלי|הוראות דיוניות]], להבדיל מהוראות מהותיות, נחשבת בעייתית פחות, כפי שקבע השופט זילברג בפרשת כהן: "לגבי חוק פרוצסואלי, המשנה את '''דרכי הדין''' של בית המשפט, ההנחה היא כי הוא פועל למפרע, זאת אומרת: מחייב את בתי המשפט לנהוג על-פיו גם כלפי עניינים שכבר הוחל בהם '''לפני''' צאת החוק החדש... הטעם הוא כי הפרוצדורה אינה עניינו '''האישי''' של המתדיין; היא, כביכול, עניינו וקניינו של בית המשפט, ולכן מששונתה צורתה על ידי המחוקק, יפעל השינוי גם כלפי אלה שהחלו להתדיין לפני חול השינוי".<ref>ע"א 239/53 '''אהרן כהן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל''', פ"ד ח 4, עמ' 16-17 <small>(ההדגשות במקור)</small></ref>
בשנת 1992 נזקקה ממשלת ישראל לחוק תשריר. בעקבות פסק דין של [[בית המשפט העליון]]<ref>ע"א 474/89 '''ד"ר עודד קריב נ' רשות השידור''', פ"ד מו(3) 374.</ref>, שבו נפסק כי סכום [[אגרת הרדיו והטלוויזיה]] שגבתה [[רשות השידור]] מתושבי המדינה היה מופרז, בניגוד לחוק, במשך שנים אחדות, נתבקש שרשות השידור תחזיר לציבור את הסכומים המופרזים שגבתה. כדי להימנע מכך נתקבל בכנסת חוק רשות השידור (אישור תקפן של אגרות רדיו וטלויזיה), התשנ"ג-1992{{כ}}<ref>ה"ח התשנ"ב 2142 מיום 9.9.92, ס"ח 1403 מיום 28.10.92.</ref>. חוק תשריר זה, שהוצע על-ידי הממשלה, נתן תוקף למפרע, משנת 1985 עד שנת 1992, לגובה האגרה כפי שנגבה בפועל.
בעקבות זאת נדרש [[בג"ץ]] להכריע בשאלת חוקתיותו של חוק רטרוספקטיבי זה. בית המשפט קבע כי האינטרס הציבורי מצדיק את האישור למפרע של גובה האגרה, כי אם לא כן, הרשות תקרוס. יחד עם זאת, ביטל את ההוראה המאפשרת גביית [[קנס|קנסות]] על פיגורים בתשלום<ref>בג"ץ 4562/92 '''אליעזר זנדברג נ' רשות השידור ואח'''', פ"ד נ(2) 793</ref>.
| |||