המשפט ההומניטרי – הבדלי גרסאות

המשפט הבינלאומי ההומניטרי בא להגדיר כללים המחייבים את כל המעורבים בסכסוך המזוין, הוא איננו מתייחס להשתלשלות האירועים שהובילה למלחמה ואיננו קורא לפתרון זה או אחר למלחמה. כללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי מורים ומחייבים את שמירתן של זכויות בעלות חשיבות מכרעת לקיום הצרכים הבסיסיים של בני האדם בעת מלחמה, כגון הזכות לחיים ולשלמות הגוף, הזכות לחופש תנועה, הזכות לפרנסה, לטיפול רפואי ולחינוך.

לאמנות הבינלאומיות שני מסרים מרכזיים. ראשית, מוגדר מהי מטרה צבאית לגיטימית. משמעות ההגדרה היא, שאוכלוסייה אזרחית מובחנת מהלוחמים, ואיננה - ובשום מקרה אינה יכולה להיות - מטרה צבאית לגיטימית (מטרה צבאית לגיטימית היא מטרה התורמת באופן ממשי לפעילות צבאית, ואשר תפיסתה, ניטרולה או השמדתה מעניקים יתרון צבאי. המטרות כוללות: כלי נשק וייצורם, שדות תעופה, נמלים, גשרים, מסילות רכבת, תשתיות של אמצעי תקשורת המשמשים את הצבא, מאגרי דלק, רשתות חשמל, תעשיות ביטחוניות או תעשיות התורמות למאמץ המלחמתי, אניות מלחמה וכן חיילים/חיילות. במטרות אחרות, כגון בתי אזרחים, תשתית אזרחית, מאגרי מים או שדות תבואה, בתי חולים או מחנות שבויים, אסור לפגוע), מטרה לפעולת תגמול או מטרה לענישה קולקטיבית, כל עוד איננה לוקחת חלק בלחימה. לפיכך, הזכויות הבסיסיות של אוכלוסייה אזרחית חייבות להישמר. חייבות להישמר הזכויות לחיים, לחופש תנועה, לפרנסה, לטיפול רפואי, לחינוך, לקניין ולפולחן דתי. לקובעי המדיניות אסור לקבל החלטות, שיפגעו בחיי האזרחים או שיפגעו משמעותית בשגרת חייהם. אותו עיקרון, החל על אוכלוסייה אזרחית, חל גם על שבויי מלחמה, מחנות שבויים ומוקדי סיוע הומניטריים כגון בתי חולים.

אחד העקרונות המרכזיים בכללי האג הוא העיקרון המגדיר מהי מטרה צבאית לגיטימית וכיצד יש להשיג אותה. לא משנה מהי מטרת הלחימה, המטרה תושג באמצעות החלשת ונטרול הכוח הצבאי הנגדי. לפיכך, המטרה הלגיטימית היחידה במלחמה היא להחליש את כוחו הצבאי של הצד שכנגדו נלחמים ("מטרה צבאית לגיטימית"). לשם כך מותר לכוון אמצעי לחימה רק כלפי לוחמים ולהשתמש בכלי נשק ושיטות לחימה, שאינם גורמים לסבל מיותר ולפציעות מיותרות. כלי נשק אסורים לשימוש על-פי כללי האג הם: כדורי "דום-דום", כלי נשק המכילים רעלים, וכלי נשק המתוכננים לגרום סבל מיותר. במשך השנים, עם התפתחויות טכנולוגיות חדשות, נוספו כלי נשק לרשימת כלי הנשק האסורים לשימוש.

אמנות ז'נבה מתייחסות בעיקר לסכסוכים מזוינים בינלאומיים. יחד עם זאת, ישנה בהן גם התייחסות לסכסוכים פנימיים. לאור העלייה במספר הסכסוכים המזוינים הפנים-לאומיים, והתפתחות בשיח זכויות האדם והמשפט ההומניטרי, ישנה מגמה לאחד את ההתייחסות לסכסוכים הבינלאומיים והלאומיים, מבחינת נורמות ההתנהגות והדינים החלים עליהם. לדוגמה, סעיף 3, המשותף לכל אמנות ז'נבה, נחשב כסעיף יסוד, ומבטיח זכויות אדם בסיסיות למוגנים, גם בסכסוכים פנים-לאומיים:

א. מעשה אלימות בנפשו ובגופו של אדם, ובפרט רצח על סוגיו השונים, הטלת מום, יחס אכזרי ועינויים;

ב. לקיחת בני ערובה;

ג. מעשה התעללות בכבודו של אדם, ובפרט יחס של השפלה וזלזול;

ד. חריצת דינו של אדם והוצאתו להורג של אדם ללא פסק דין קודם של בית משפט המורכב כדין והנותן את כל הערבויות המשפטיות שהוכרו על ידי עמים תרבותיים כדבר שאי-אפשר בלעדיו..."

אמנת ז'נבה השלישית 1949 דנה בזכויותיהם של שבויי מלחמה. העיקרון המרכזי באמנה זו הוא שכל חייל הנופל בשבי, הוא שבוי מלחמה ואינו אסיר. באמנה זו ישנה אנלוגיה בין שבויי מלחמה לבין לוחמים. שבוי מלחמה, בניגוד לאסיר, לא עבר על חוק פלילי של מדינתו אלא ביצע את המוטל עליו בהתאם לחוקי המלחמה ובהתאם להוראות של מפקדיו. אמנה זו מפרטת את חובותיו של הכוח השובה כלפי שבויי המלחמה שבתחומו ומדגישה את האחריות, המוטלת עליו, לגורלם של השבויים. הכוח השובה רשאי ליטול משבוי מלחמה אך ורק את חופש התנועה, הוא רשאי למנוע ממנו לשוב ולהילחם נגד המדינה או הארגון ששבו אותו. אסור לכוח השובה לשפוט ולהעניש שבוי-מלחמה, שביצע מעשים דומים לאלה שלוחמי הכוח השובה מבצעים. יחד עם זאת, מותר וראוי להעמיד לדין פלילי שבוי מלחמה שחשוד בביצוע פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות וג'נוסייד (רצח עם).

*לוחמים מקבוצות התנגדות שונות של אחד הצדדים בסכסוך, הפועלים בתוך השטח שלהם או מחוצה לו, בכלל זה פעילות בשטחים כבושים או מחוצה להם, כל עוד מתקיימים לגביהם התנאים הבאים: הם מצויים במנגנון הירארכי וסרים למרות הירארכית; מזהים את עצמם בסימן זיהוי המבחין אותם ממרחק; נושאים נשק באופן גלוי; נוהגים לפי כללי המלחמה.

<blockquote style="border: 1px solid blue; padding: 2em;">

"בעלי האמנה מסכימים במפורש שכל אחד ואחד מהם אסור לו לנקוט שום אמצעי שיש בו כדי לגרום לסבלם הגופני או להשמדתם של המוגנים אשר בידם. איסור זה חל לא רק על רצח, עינויים, עונשי גוף, השחתת גוף וניסיונות רפואיים או מדעיים שאין הטיפול הרפואי במוגן מצריכים, אלא גם על שאר מעשי אכזריות, אם בידי סוכנים אזרחיים ואם בידי סוכנים צבאיים".

אמנת ז'נבה הרביעית הגדירה מספר "הפרות חמורות של זכויות", אשר להן משקל רב יותר וחמור יותר בעת העמדה לדין של המבצעים הפרות אלה, והן מוגדרות על ידיה כ"פשעי מלחמה". כל מדינה שהיא צד לאמנת ז'נבה הרביעית, חייבת לרדוף לפיה אחרי כל אדם שביצע הפרה חמורה כזו, או הורה על ביצועה, ולהעמידו לדין, במסגרת מערכת המשפט הלאומית שלה או במסגרת מערכת משפט אחרת, כגון בתי דין בינלאומיים.

<blockquote style="border: 1px solid blue; padding: 2em;">

</blockquote>

יש הסוברים כי אמנות ז'נבה הן חלק מהמשפט המנהגי. לדידם, אמנת ז'נבה הרביעית, יחד עם שלוש אמנות ז'נבה הנוספות (הראשונה, השנייה והשלישית), אשר נוסחו בשנת 1949 ואמנות האג משנת 1907, הן חלק מהמשפט המנהגי המחייב את כל המדינות שהן צד לסכסוך מזוין, לרבות מדינות שלא חתמו על האמנות או לא אישררו אותן. עניין זה שנוי במחלוקת בין משפטנים בימינו.

בעקבות הניסיון המלחמתי המר בווייטנאם נוספו בשנת 1977 שני פרוטוקולים (Additional Protocols) לארבע אמנות ז'נבה. שני פרוטוקולים אלה מחייבים רק את המדינות שחתמו עליהם, וזאת בניגוד לאמנות האג וז'נבה, המחייבות את כלל המדינות. יחד עם זאת, כיום, רבים מהסעיפים בפרוטוקול הראשון נחשבים דין מנהגי, המחייב את כל המדינות.

"המצבים אליהם מתייחסת הפסקה הקודמת כוללים סכסוכים מזוינים בהם לוחמים עמים נגד שליטה קולוניאלית וכיבוש זר ונגד משטרים גזעניים, תוך מימוש זכותם להגדרה עצמית כפי שעוגנה במגילת האומות המאוחדות ובהכרזה על עקרונות המשפט הבינלאומי בדבר יחסים ידידותיים ושיתוף פעולה בין מדינות בהתאם למגילת האומות המאוחדות"

כפי שצוין לעיל, אחדים מהסעיפים בפרוטוקול הראשון נחשבים דין מנהגי, המחייב את כלל המדינות, כגון סעיף 48, המעגן את עקרון ההבחנה בין לוחמים למוגנים, סעיף 51 המעגן עקרון ההגנה על אוכלוסייה אזרחית, וסעיף 75, הקובע זכויות יסוד, ובהן החובה למתן יחס אנושי לכל בני האדם המצויים בידי אחד הצדדים לסכסוך, וכן הזכות להליך הוגן.

"ככל שהם נתונים להשפעת אחד מן המצבים אליהם מתייחס סעיף 1 לפרוטוקול זה, בני אדם המצויים בידי צד לסכסוך, ואשר אינם נהנים מיחס עדיף על-פי האמנות או על פי פרוטוקול זה, יזכו ליחס אנושי, בכל הנסיבות, וייהנו, לכל הפחות, מההגנה הקבועה בסעיף זה ללא כל הבחנה פסולה המבוססת על גזע, צבע, מין, שפה, דת או אמונה, השקפה פוליטית או אחרת, מוצא לאומי או חברתי, עושר, הורתו של אדם או מעמד אחר, או על כל אמת מידה דומה אחרת. כל צד יכבד את גופם, כבודם, אמונותיהם ומנהגי דתם של כל אותם בני אדם" [סעיף 75 (1)].