טבח טביליסי (1956) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏הטבח: הרחבה
שורה 12:
ב-[[6 במרץ]] וב-[[7 במרץ]] התרחבו ההפגנות ועל פי ההערכות השתתפו בהם כ-70,000 מפגינים. סטודנטים ותלמידים יצאו להפגין במקום ללמוד ולמפגינים חברה קקופוניה של צופרי כלי רכב, ששרו את הסיסמה "יחי סטלין הגדול, תחי המפלגה של [[לנין]] וסטלין, [[תחי]] [[גאורגיה הסובייטית]]", ליד בניין הממשלה ב[[שדרות רוסתוולי]] שבטביליסי. המשטרה ניסתה לרסן את ההפגנות, אך ללא הצלחה. במספר מקרים היכו המפגינים אנשים שנחשדו כמתנגדים למפגינים. ההפגנות ב[[עיר בירה|בירה]] טביליסי עוררו הפגנות דומות ברחבי הרפובליקה. בכירי המפלגה ראו בחיוב את ההפגנות ואולי אף קיוו שיוכלו להשתמש בהם להשפיע על שלטונות [[ברית המועצות]] לעדן את הקו האנטי-סטליניסטי. אולם באותו יום נתקבלה הוראה לכנס את בכירי המפלגה ולהקריא בפניהם אגרת בנושא הפשעים של סטלין, ובכירי המפלגה לא העיזו שלא לבצע את ההוראה <ref>‏[http://books.google.com/books?id=s1kQQgCMHPIC Vladimir A. Kozlov, Elaine McClarnand MacKinnon, '''Mass uprisings in the USSR''', M.E. Sharpe, 2002], pages 113-115‏</ref>.
 
ב-[[8 במרץ]] התגברו המהומות ומפגינים רבים החרימו מכוניות ומשאיות באיומים ויצאו במכוניות בתהלוכות תמיכה בסטלין. המפגינים הסתובבו עם תמונות של [[לנין]] באופן ששידר נאמנות לשלטון. העימותים עם המשטרה תכפו והלכו והמפגינים דרשו שמזכיר המפלגה הקומוניסטית ינאם בפני ההמונים. בנאומים בכיכר סטלין החלו להכנס מוטיבים לאומיים גאורגיים <ref>‏[http://books.google.com/books?id=s1kQQgCMHPIC Vladimir A. Kozlov, Elaine McClarnand MacKinnon, '''Mass uprisings in the USSR''', M.E. Sharpe, 2002], page 119</ref>. הקבוצות הקיצוניות ביותר היו סטודנטים שתבעו להשיב לגאורגיה את עצמאותה.
ב-[[8 במרץ]] הפכה המחאה כביכול לאנטי-סובייטית. הקבוצות הקיצוניות ביותר היו סטודנטים שתבעו להשיב לגאורגיה את עצמאותה. בסופו של דבר איפשרו הפקידים לערוך את חגיגות יום השנה השלישי, וב-[[9 במרץ]] נע המון סטודנטים דרך הרחובות לעבר האנדרטה. [[ואסיל מז'וואנידזה]], המזכיר הראשון של [[המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות|המפלגה הקומוניסטית]] ב[[הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה|גאורגיה]] והמנהיג ה[[קומוניזם|קומוניסטי]] המקומי, נבהל ואיבד שליטה והעביר את האחריות לצבא. לפתע החלו יריות ממספר בניינים, וחיילי הצבא והטנקים החלו רודפים אחרי הסטודנטים הנמלטים. מספרם המדויק של הקורבנות אינו ידוע: לפחות 80 (ואולי אף מעל ל-150) צעירים נהרגו, מאות נפצעו ונאסרו.
 
בנסיון לשלוט בהתפתחויות, הכריזו השלטונות על עצרות זכרון לסטלין ב-[[9 במרץ]] בכל המוסדות. אולם הדבר לא הרגיע את ההמונים. רבים כלל לא הגיעו למקומות העבודה ורוב החנויות בטביליסי היו סגורות. בערב, הוקראו ליד האנדרטה של סטלין דרישות לפטר את [[ניקיטה כרושצוב]] ולקדם את מנהיגי המפלגה בגאורגיה <ref>‏[http://books.google.com/books?id=s1kQQgCMHPIC Vladimir A. Kozlov, Elaine McClarnand MacKinnon, '''Mass uprisings in the USSR''', M.E. Sharpe, 2002], page 121‏</ref>.
 
ב-[[8 במרץ]] הפכה המחאה כביכול לאנטי-סובייטית. הקבוצות הקיצוניות ביותר היו סטודנטים שתבעו להשיב לגאורגיה את עצמאותה. בסופו של דבר איפשרו הפקידים לערוך את חגיגות יום השנה השלישי, וב-[[9 במרץ]] נע המון סטודנטים דרך הרחובות לעבר האנדרטה. [[ואסיל מז'וואנידזה]], המזכיר הראשון של [[המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות|המפלגה הקומוניסטית]] ב[[הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה|גאורגיה]] והמנהיג ה[[קומוניזם|קומוניסטי]] המקומי, נבהל ואיבד שליטה והעביר את האחריות לצבא. לפתע החלו יריות ממספר בניינים, וחיילי הצבא והטנקים החלו רודפים אחרי הסטודנטים הנמלטים. מספרם המדויק של הקורבנות אינו ידוע: לפחות 80 (ואולי אף מעל ל-150) צעירים נהרגו, מאות נפצעו ונאסרו.
 
במשך עשור שנים אזכור הטרגדיה של ה-[[9 במרץ]] היה [[טאבו (סוציולוגיה)|טאבו]], אולם הלקח נלמד. במשך 20 השנים הבאות לא נרשם שום עימות, עד שדור חדש של גאורגים צעירים הופיעו בזירה.