יוסף תגר – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הסרת "עריכה" |
מאין תקציר עריכה |
||
שורה 1:
[[תמונה:J.TAGGER.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הפסל יוסף תגר, מוכר בכינוי יוז'י]]
[[תמונה:SECLUSION.jpg|שמאל|ממוזער|250px|התכנסות, סגסוגת אלומיניום, 1990, י. תגר]]▼
[[תמונה:WHOLE.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אוהבים, נחושת, 1965 - י. תגר]]▼
[[תמונה:SELF-SECRIFICE.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הקרבה עצמית, סגסוגת אלומיניום, 1988, י. תגר]]▼
[[תמונה:UNITY.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מצלעו, נחושת, 1977 - י. תגר]]▼
'''יוסף תגר''' ([[1923]] - [[1992]]), [[פסל (מקצוע)|פסל]] [[ישראלי]].
==דגלן מתנדב לצבא הבריטי==
תגר נולד ב[[סופיה]] ([[בולגריה]]) למשפחה יהודית-ציונית, לקלרה לבית פנקס מהעיר רוסה שבצפון בולגריה ולחיים טאג'ר (שם נפוץ בקרב יהודי בולגריה), שהיה סוחר בפחם. משערים כי מוצא המשפחה ב[[טולדו]]
▲[[תמונה:SECLUSION.jpg|שמאל|ממוזער|250px|התכנסות, סגסוגת אלומיניום, 1990, י. תגר]]
בתום לימודיו, ב-1942, עלה לארץ ישראל. לאחר עלייתו שינה את שמו מטאג'ר לתגר, התנדב ל{{ה|צבא הבריטי}} והוצב באחד מבסיסיו במצרים. לאחר שחרורו מצא לעצמו עבודה כשרטט-אמן במחלקת המדידות של [[עיריית תל אביב]]. תקופת-מה גם עבד כמעצב חפצי-חן בחנותה של [[בת שבע דה רוטשילד]], בתל אביב. במקביל סייע באותו זמן בקליטת הוריו ואחותו שמחה (לימים שמחה בחסי) שהגיעו לארץ. כעבור זמן מצא לעצמו דירה למגורים ולסטודיו ב"בית קאזנובה", בסימטת נתיב המזלות ב[[יפו העתיקה]]. שם, בדירה הקטנה הסתפק בחיי נזיר שכולו ממוקד ביצירה. תחילה עסק ברישום ובהדרגה עבר לציור בצבעי שמן אפורים וקודרים. יותר מאוחר גילה את יכולותיו בפיסול ויצר בתחום זה כמעט עד לימיו האחרונים.
שורה 12 ⟵ 15:
נטייתו ליצירה ליוותה אותו מתחילתו למרות שבא מרקע שהמאבק היומיומי לקיום לא איפשר להתמכר לרעיונות שמעבר לצורכי ההישרדות. אבל הוא מצא את ייעודו כאמן והתמכר ליצירתו תוך שהתבודדותו הופכת לאחד מסימני ההיכר המאפיינים את כתיבתו ואת פסליו. תגר נחשב כ[[אוטודידקט]], ואת הידע האמנותי הרב שצבר למד בחלקו תוך התבוננות מעמיקה ביצירותיהם של אמנים, ציירים ופסלים מהראשונים שקבעו את מגוריהם ב"[[השטח הגדול]]".
▲[[תמונה:WHOLE.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אוהבים, נחושת, 1965 - י. תגר]]
משנעשה "השטח הגדול" לאזור נחשב בתוכניות הפיתוח של תל-אביב-יפו, נפתחו שם גלריות מוכרות והמקום נודע בקרב מבקרים מרחבי הארץ. באותן שנים התחיל תגר, במקביל לפיסול, בכתיבת רעיונותיו על תהליכים העוברים על האדם בעולם משתנה ומתנער מאחריותו לפרט, והמשיך בנסיונותיו לבטא השקפת עולם זו גם באמצעים פיסוליים. בתהליך התנסויות אלה הצליח גם ליצור שורה של פסלים הנוגעים בתחום ה[[ארוטיקה]] הנקשרת בין נשים לגברים. בפסליו ראה את ילדי רוחו ובמילה זו השתמש לגביהם גם בצוואתו שהשלים את כתיבתה בערב התאבדותו.
שורה 22 ⟵ 24:
באחד ממאמריו כתב כי כאשר תגווע בתוכו חדוות היצירה לא ימצא יותר טעם בחייו. הוא צימצם את הצורך שלו להתחכך בחיי היומיום ואפילו לא טרח למכור את פסליו, להוציא אחדים, כאשר מצא להם בתים ראוים מבחינתו. כשהתחיל לחוש בריפיון יכולת היצירה, חזר וכתב איגרות-חוברות לגדולי עולם באנגלית ובעברית בכוונה להזעיק אותם בעוד מועד לעצור את העולם המתדרדר לקראת שברו החברתי הגדול, מצב בו עוול ואי-צדק מרחיקים שלום שבלעדיו צפויה שואה נוספת.
▲[[תמונה:SELF-SECRIFICE.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הקרבה עצמית, סגסוגת אלומיניום, 1988, י. תגר]]
שלב המעבר בין הפיסול שלו לבין הצורך להתבטא בכתיבה היה מבחינתו שלב נוסף של התנתקות. בלילה אחד בו השלים עם האכזבה על שלא זכה בהיענות נאותה מאותם מנהיגים (בהם האפיפיור ברומא), מהם קיווה לזכות בתחילת דיאלוג שיקיף ניסיון לאתר פתרונות הולמים למבוכת הקיום - עשה את הצעד האחרון מבחינתו. מדפי צוואתו שהשאיר בליל מותו ניתן ללמוד כי לא השלים עם אי-יכולתו לשנות את עולמו המסוכסך.
שורה 29 ⟵ 30:
==ימים שלאחר==
▲[[תמונה:UNITY.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מצלעו, נחושת, 1977 - י. תגר]]
תגר נודע כהומניסט מובהק, לעתים מעודן בביטויו לעתים בוטה במשהו, אולם תמיד מעל לכל פיסולו היה שפתו היותר מדויקת. הוא השאיר אחריו מאות פסלים אותם פיסל בכל חומר פיסולי מוכר כעץ, אבן, שיש, בזלת, נחושת, ארד וסגסוגת אלומיניום. הוא לא נרתע גם מחומרים חדשים כמו קל-קר ואחרים. תגר בחייו נמנע מלהציג את פסליו כחושש שכוונותיו לא יובנו. רק כשנה לאחר מותו הוצגו שתי תערוכות חשובות בהן ניתן היה לראות מבחר מיצירותיו, האחת ב"גלריה לפיסול על-שם יוסף קונסטנט" ברמתן-גן, והשניה ב"משכן לאמנות" בחולון. שתי התערוכות התקיימו בשנת 1993.
| |||