|
שאלה לגיטימית מאד, כביכול, הבעיה היא, שהתשובה היא תמיד אותה תשובה - המסקנה הנחרצת שאנשי ההנהגה היו קטנים, עלובים, שלומיאלים, או גרוע מזה. זוהי שיטה קלאסית של סילוף ההיסטוריה על-ידי מי שיודע את המלאכה של כתיבת ההיסטוריה"|מקור=שם, עמ' 24-25}}
לב המאמר עוסק בניתוח מפורט של פרשת ברנד, במטרה להדגים כי לפחות בפרשה זו, מסקנתו של שגב היא שגויה באופן שלא ניתן לקבלו כפרשנות לגיטימית, ואף דחוקה. הכותבים מתארים כיצד זימנה הנהלת הישוב דיון חירום ב-[[24 במאי]] 1944 לנוכח הגעתו ארצה של השליח וניה פומרנץ (לימים פרופ' [[זאב הררי]]), ותוך התגברות על מגוון מכשולים, הגיעו לפגישה עם נציגי הגרמנים ועם יואל ברנד עצמו, בתוך פחות משלושה שבועות, ב-[[11 ביוני]] 1944. הכותבים מסיקים, אם כן, כי "עד כה מזים הסיפור את טענותיו של שגב... מאחר שד"ר שגב עבר על רוב החומר המובא כאן, מתעוררת השאלה, האם אין כאן הטעיה מכוונת." בהמשך הניתוח, המתאר את המשא ומתן שכשל, בחלקו בגין אדישות המערב והתערבותה של ברית המועצות, מציעים הכותבים כי לא היתה, למעשה, אפשרות סבירה לממש בהצלחה את המשא ומתן, ועל כן טענתו של שגב בדבר טעויות עקרוניות כנגד הנהגת הישוב מוטעית מיסודה:ההנהגה והישוב פעלו באופן קרוב למיטבי, והכשלון נבע ממצב שלא ניתן היה להצליח בו: "בן גוריון וחבריו היו מודעים למה שנעשה באירופה, והקדישו מאמצים ניכרים ביותר לנסיונות הצלה. ובעיקר בעניין שליחות ברנד".
בסיכום חריף במיוחד, טוענים הכותבים לכלליות הניתוח שהציגו בעניין פרשת ברנד, לגבי הספר כולו, ולגבי ההיסטוריונים החדשים ככלל:
|
