הבדלים בין גרסאות בדף "עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה"

אין תקציר עריכה
{{מלחמה|[[מדיה:Example.ogg]]
שם המלחמה= השתלטות [[חמאס]] על רצועת עזה
|תאריך=[[12 יוניביוני]] [[2007]] - [[14 יוניביוני]] [[2007]]
|המקום=[[רצועת עזה]] (עיקר העימות) ו[[יהודה ושומרון]]
|תמונה=
 
==רקע==
שורשיו של העימות בין פתח וחמאס היו בתחרות ארוכת שנים על ההגמוניה הלאומית הפלסטינית. תחרות זו, בין הפתח (שייצג את הזרם הלאומי) לבין חמאס (שייצגה את הזרם האסלאמי), התפרצה ב2006ב-[[2006]]-[[2007]] לאור מות ערפאת, נסיגתה של ישראל מהרצועה, ותוצאות הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית.
 
===הקמת חמאס===
טרם הקמת חמאס, ההגמוניה במוסדות הפלסטיניים הלאומיים ובקבלת ההחלטות הלאומית הייתה של ארגון הפתח, שנתפס כמייצגה של התנועה הלאומית הפלסטינית. פתח נהנה משליטה רבה מאוד על הארגון לשחרור פלסטין, והנהגת פתח (וערפאת אישית) נתפסה בקרב הקהילה הבינלאומית, מדינות ערב וישראל נתפסה כהנהגת העם הפלסטיני.
 
הקמת חמאס, תנועה החותרת לשינוי פני החברה הפלסטינית, היוותה קריאת תגר אידיאולוגית על פתח ועל הזרם הלאומי ככלל. הן בשאלת פני החברה הפלסטינית (חברה דתית אדוקה לעומת גישה ניטראלית השואפת למדינה מודרנית), הן בשאלת היעדים הלאומיים הפלסטיניים (חתירה לסילוק ישראל והקמת מדינה מהירדן עד הים לעומת נכונות להסתפק בגבולות 67'), והן בשאלת האמצעים להשגתם (התנגדות מזוינת לישראל או שילוב בין מאבק מזוין למשא ומתן מדיני).
 
על אף שמציאות ששררה בעת הקמת חמאס (האינתיפאדה הראשונה, שליכדה את החברה הפלסטינית נגד ישראל) הייתה גורם מאחד ומקרב בין התנועה לבין פתח – כבר בשנים הראשונות נקלעו התנועות לשורת עימותים מתוקשרים, לרבות התנגשויות מזוינות בין פעיליהן. עימותים אלו, שאמנם הביאו למספר נפגעים מצומצם, לא הביאו לפגיעה בעמדה העקרונית של שתי התנועות שראו זו בזו שותפות במאבק מול ישראל .
===הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית===
[[הסכם אוסלו]] והקמת הרשות הפלסטינית בעקבותיו הביאו להחרפה במתח בין התנועות, לאחר שחמאס סירבה להכיר בהסכם ונמנעה להשתלב במוסדות הרשות הפלסטינית. השימוש של חמאס בפיגועי ההתאבדות, והלחצים החיצוניים שפיגועים אלו יצרו עבור הנהגת הרשות, הביאו לאימוץ הולך וגובר של מדיניות כוחנית מצד הרשות לריסון חמאס. מדיניות זו נשענה בהתחלה על סיכול נקודתי של טרור מול ישראל ומעצרים ספוראדיים של פעילי התנועה, אך התגברה יותר ויותר ככל שפיגועי ההתאבדות של חמאס איימו לפגוע באינטרסים של הרשות.
בשנים הראשונות של הרשות הפלסטינית בלטו שני אירועים מרכזיים כשיא המתח בין הרשות לחמאס: אירועי "מסגד פלסטין" ב1994ב-[[1994]], בהם דיכוי הפגנות של חמאס מצד הרשות הביא לכעשרה הרוגים של חמאס, ופעילות רחבה שיזמה הרשות באפרילב[[אפריל]] [[1996]] לפגיעה בחמאס לאחר שורת פיגועי התאבדות בישראל. פעילות זו כללה מעצרים המוניים של אלפים מפעילי התנועה, סגירה ממושכת של מוסדות הצדקה שלה, וכן עינוי והשפלה פומביים של בכירים בתנועה (לרבות גזיזת זקנים). אירועים אלו, שלא הצליחו למנוע את העלייה בפופולאריות של חמאס לאורך זמן, נחרטו עמוק בזיכרונם של בכירי חמאס, שאף שבו והתייחסו אליהם כעבור שנים בתור "בגידה" מצד הרשות.
 
בשנים שלאחר "אירועי 1996" ועד לפרוץ אינתיפאדת אלאקצא, ניהלו חמאס והרשות הפלסטינית מערכת יחסים רגועה יותר. חמאס אמנם נמנעה מלהכיר באוסלו וברשות הפלסטינית, אך מיתנה את הביקורת על הרשות, ואף הקימה "מפלגת חזית", אשר ייצגה את התנועה בזירה הפוליטית . הרשות מיתנה את פעילותה כנגד חמאס, על אף שהמשיכה לפרקים בפעילות שנועדה לסכל טרור שאיים על האינטרסים של הרשות.
 
===אינתיפאדת אלאקצא===
אינתיפאדת אל אקצה הביאה לשינוי ביחסי הכוחות שבין חמאס ופתח. כשלון המגעים המדיניים היווה הוכחה לצדקת הדרך האידיאולוגית של חמאס, ששללה הסדרים עם ישראל. הצורך של הרשות בשיתוף פעולה עם חמאס (בפרט בשנתיים הראשונות לאינתיפאדה) הביא להתרת רסן מצד הרשות, להפסקת הפיקוח על מוסדות חמאס, לשחרור פעיליה שהיו אסורים בידי הרשות ולהרחבת חופש הפעולה שלה. מנגד - מעורבות הרשות בטרור (בתחילת האינתיפאדה באופן כמעט בלעדי) הביאה לשחיקה מצד התמיכה הבינלאומית ברשות ולמהלכים צבאיים מצד ישראל שפגעו באופן רב במוסדותיה וביכולות מערך הביטחון הפלסטיני. חמאס, שלאחר מבצע חומת מגן הובילה את טרור המתאבדים נגד ישראל, זכתה לעלייה משמעותית בפופולאריות הציבורית שלה בעקבות ההקצנה ברחוב הפלסטיני ופעילותה במישור החברתי והכלכלי, נתפסה החל מהאינתיפאדה כגורם מרכזי במפה הפוליטית הפלסטינית שלא ניתן להתעלפ ממנו בקבלת ההחלטות הלאומית. כך, למשל, כבר בקידום הפסקת האש של [[יוני]] [[2003]] (ה[[הדנא]]), נדרש אבו מאזן להגיע להסכמה עם חמאס בדבר מועד הפסקת האש.
פעילות צה"ל לאורך האינתיפאדה הביאה בהדרגה גם למגמת בידול משמעותי בין יהודה ושמרון לעומת רצועת עזה. צה"ל נמנע מכיבוש מחדש של הרצועה, וניהל מדיניות שונה כלפי כל אחד מהאזורים (מגמת הבידול הגיעה לביטוי מלא בתכנית ההתנתקות, ראה בהמשך). הבידול השפיע באופן משמעותי גם על יחסי הכוחות שבין חמאס לפתח – בעוד ברצועה יכלה חמאס להביא לידי ביטוי את הפופולאריות הציבורית שלה ולהתעצם מבחינה צבאית ופוליטית, היא נבלמה ביהודה ושומרון על ידי הרשות הפלסטינית וישראל.
===לאחר מות ערפאת===
[[יאסר ערפאת]] היה חסם משמעותי במתח שבין חמאס ופתח. זאת, עקב ההילה הציבורית שנהנה ממנה כמנהיג היסטורי של העם הפלסטיני, יכולותיו לתמרן בין גורמי הכוח השונים, ובעיקר בשל התעקשותו לשמר מסגרת שיתוף פעולה בין הרשות לבין חמאס והאופוזיציה ככלל. מותו הביא לנכונות גוברת מצד חמאס לקרוא תיגר על מעמד הרשות, ולעלייה עקבית ומתמשכת במתח שבין חמאס ופתח.
מחמוד עבאס (אבו מאזן), שנבחר לאחר ערפאת לנשיאות הרשות הפלסטינית וליו"ר הוועד הפועל של אש"פ, אמנם הסתייג מהשימוש בטרור ככלי להשגת היעדים הפלסטיניים, אך בחר בשנותיו הראשונות לנשיאות לנסות לשתף פעולה עם חמאס, ולגרום לתנועה להפוך מתנועת טרור למפלגה פוליטית. ב-[[17 במרץ]] [[2005]], הגיעו חמאס, פתח ועשרה פלגים פלסטינים נוספים להסכם קהיר – אשר במסגרתו הוסכם על השתתפות חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית והשתלבות מצידה באש"פ (ההשתלבות באשפ מעולם לא מומשה). הסכם קהיר, לצד הציפייה לנסיגת ישראל מהרצועה, מיתן באופן זמני את המתיחות בין חמאס לפתח, על אף שזו התפרצה באופן אלים לפרקים.
 
==העימותים בין פתח וחמאס עד להפיכה==
ניצחון חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (בינוארב[[ינואר]] [[2006]]) הציב את פתח וחמאס במצב חדש. לראשונה הרשות הפלסטינית, שמאז הקמתה נשלטה בדומיננטיות פתחאווית, הובלה על ידי ממשלה בעלת רוב בפרלמנט מטעם חמאס. עד לאותן בחירות חמאס נתפסה בתור אחד האיומים המרכזיים ליציבות הרשות, שתפקיד מנגנוני הביטחון שלה הוא למנוע את עליית חמאס.
פתח אמנם הכירה רשמית בתוצאות הבחירות ואבו מאזן מינה את [[אסמאעיל הניה]] לראשות הממשלה, אך פעלה להכשלת חמאס וממשלתה באמצעות מנגנוני הביטחון (שלמעשה המשיכו להיות כפופים לפתח) , איגודים מקצועיים (באמצעות שביתות) ובשטח.
זמן קצר לאחר הקמת הממשלה מטעם חמאס נקלעו התנועות לעימות מתמשך סביב שורת סוגיות: השליטה במנגנוני הביטחון,מאבקי סמכויות בין הנשיאות (שנשלטה על ידי פתח) לבין הממשלה (שנשלטה על ידי חמאס), היעדר תשלום המשכורות לעובדי הרשות (שרובם היו מזוהים בשלב זה עם פתח), והיחסים בין הרשות לגורמים חיצוניים. הויכוחים במישור הפוליטי החלו בהדרגה להידרדר לעימותים בין פעילי התנועות בשטח, והביאו בהדרגה לסדרת מהלכים שכל צד נקט בניסיון לכבוש לעצמו נתח שלטוני רב יותר. בתקופה זו, המהלך הבולט ביותר היה הקמת הכוח המבצע על ידי חמאס – מנגנון ביטחוני עצמאי שנאמן לשורות התנועה. הכוח המבצע (שפורק לאחר השתלטות חמאס על הרצועה). ההרוגים הראשונים בעימות בין התנועות היו במאיב[[מאי]] 2006 בניסיון התנקשות בסלימאן אבו-מטלק (אחד ממפקדי הביטחון המסכל ברצועה באותה תקופה), ועד לחטיפת [[גלעד שליט]] ומבצע [[גשמי קיץ]], נהרגו עשרות אנשים משני התנועות בעימותים מקומיים, בניסיונות התנקשות ובמהומות המוניות.
בין [[יוני]] לספטמברל[[ספטמבר]] 2006 פחת משמעותית מספר העימותים בין פתח וחמאס, וזאת לאור העימות בין חמאס לישראל. במקביל, החלו מאמצים רבים לגישור בין התנועות. באותה תקופה נחתם על ידי אסירי התנועות בכלא הישראלי [[מסמך האסירים]], שהיה הבסיס ל[[מסמך ההסכמה הלאומי]]. שני המסמכים קראו לאחדות שורה פלסטינית ולהקמת ממשלת אחדות.
 
==לאחר מבצעי גשמי קיץ==
לאחר סיום מבצע גשמי קיץ העימותים בין חמאס לפת"ח החריפו, מאבקי סמכויות בין הנשיאות לממשלה, כשלון במגעים על הקמת ממשלת אחדות, וריבי חמולות מקומיים ברצועת עזה. חודש ספטמבר, שאמנם התקיימו בו מעט אירועים אלימים יחסית, לווה בשביתה שהובילו האיגודים המקצועיים הפלסטינים (שרובם מזוהים עם פתח) וזאת במחאה על אי תשלום משכורות מאז השבעת ממשלת חמאס. העימות בין פתח לחמאס אמנם גבה פחות קורבנות אלימים בשלב זה, אך לווה בקמפיינים מתריסים ומתסיסים רבים מאוד של התנועות אחת כנגד השנייה.
 
עלייה משמעותית ברף האירועים החלה בדצמברב[[דצמבר]] 2006, עם רצח שלושת ילדיו של בהאא' בעלושה, קצין בכיר במודיעין הכללי הפלסטיני, שורת נסיונות התנקשות בבכירים משני הצדדים (לרבות [[מחמוד עבאס|אבו מאזן]], [[מוחמד דחלאן]], [[אסמאעיל הניה]] ו[[סעיד ציאם]]), והצטרפות [[צבא האסלאם]] וחמולת דע'מש למאבק נגד [[חמאס]] (בעקבות אירוע מקומי). סבב עימותים זה, שהחל לדעוך בהדרגה בתחילת חודש ינואר, ולווה בניסיון גישור אישיים בין אבו מאזן לח'אלד משעל, שאף נפגשו בסופו של סבב העימותים בדמשק (ללא הצלחה להגיע להסכמות).
 
סבב עימותים נוסף החל בסוף ינואר, והגיעו לשיאו ב[[27 בינואר]], כאשר נהרגו 24 פלסטינים בחילופי האש. סבב זה כלל לראשונה פריצות ופוגרומים מתוקשרים מצד שני הכוחות במוסדות ציבוריים שמזוהים עם הצד השני - כך, למשל, מנגנוני הביטחון המזוהים עם פתח פרצו באופן מתוזמן לאוניברסיטה האסלאמית שמזוהה עם חמאס, תוך טענה כי היא משמשת לצרכים צבאיים. גל שני של האירועים החל ביוזמת חמאס בתחילת פברואר, וכלל שורה של פגיעות בבסיסי של מנגנוני הביטחון של פתח ברצועה. בסך הכל, נהרגו רק באותו שבוע של עימותים למעלה מ-90 פלסטינים, רובם פעילי חמאס או פתח, אך ביניהם גם לפחות 20 אזרחים לא מעורבים.
=== ההכרעה השנייה ===
במהלך השתלטות חמאס על הרצועה, נמנעו כוחות התנועה מעימות עם חלק מגורמי הכוח שהיו מזוהים עם פתח, בדגש על חמולת ח'לס, שאחד מראשיה, אחמד ח'לס, היה יריב מר של מחמד דחלאן ולכן נמנע מלסייע למנגנוני הביטחון בעת ההפיכה.
ב-[[25 ביולי]] [[2008]] אירע פיצוץ ב[[רצועת עזה]] בו נהרגו 5 בכירים ב[[חמאס]] וילדה פלסטינית. חמאס האשים את [[פת"ח]] וספציפית את חמולות ח'לס בתקרית, סגר רבים ממוסדות פתח שנותרו ברצועה ועצר לתקופה ארוכה עשרות מפעילי הארגון. במקביל, הטילה חמאס מצור על שכונת סג'אעיה, ששימשה למעשה כמעין מתחם מבוצר על חמולת ח'לס. ב-1 באוגוסט פרצה חמאס למתחם במטרה לעצור מבוקשים מהחמולה וב-[[2 באוגוסט]] בערב נמלטו מהרצועה כ-180 אנשים מהחמולה לישראל, דרך מעבר ארז. צה"ל אישר את כניסתם לישראל והעברתם לשטחי [[יהודה ושומרון]] ממניעים הומניים. כמה מהפעילים נעצרו על ידי ישראל מיד לאחר בריחתם ‏‏<ref>‏[http://news.walla.co.il/?w=//1323277 וואלה], ה-[[2 באוגוסט]] 2008.‏</ref>
 
שני ימי העימות בין חמולת ח'לס למשטר חמאס ברצועה זכו לכינוי ההכרעה השנייה, וזאת משום שנתפסו על ידי רבים כהשלמה של מהלך ההשתלטות על הרצועה.
ההשתלטות הביאה להתגברות משמעותית של אתגר ירי הרקטות מרצועת עזה לעבר ישראל. השתלטות חמאס על ציר פילדלפי ויכולתו לפעול בחופשיות (ללא בעיות מבית), הביאה בהדרגה לשדרוג של יכולותיה הצבאיות של התנועה, שהתבטאו גם בירי לעבר יישובים רחוקים יותר מהרצועה.
 
השתלטות חמאס על הרצועה העמיקה באופן רב את הבידול בין רצועת עזה ליהו"ש. בעוד שמשטר חמאס המשיך לנהל עימות עם ישראל בעצימות משתנה (שיאו ב[[מבצע עופרת יצוקה]]), הקמת ממשלת החירום על ידי סלאם פיאצ' והתנערותו של אבו מאזן מהדיאלוג עם חמאס הביאו לחידוש של התהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית. בנובמברב[[נובמבר]] 2007, נערכה ועידת אנאפוליס, שבעקבותה סוכם על חידוש הדיונים על הסכם הקבע במקביל ליישום השלב הראשון של מפת הדרכים. תהליך זה הביא לשיתוף פעולה רב יותר בין ישראל לרשות, אך דעך לאור הבחירות בישראל ו[[מבצע עופרת יצוקה]].
 
בעולם הערבי והאסלאמי, נתפסה ההשתלטות כהמשך נוסף למאבק בין המחנה הרדיקלי למחנה המתון. כך, בעוד ירדן, מצרים וסעודיה גינו את חמאס לנוכח ההשתלטות על הרצועה, נמנעו איראן וסוריה מלגנות את חמאס ישירות, ואף הביעו לאחר תקופה תמיכה במשטר התנועה ברצועה.
משתמש אלמוני