עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה – הבדלי גרסאות

|תאריך=[[12 יוניביוני]] [[2007]] - [[14 יוניביוני]] [[2007]]

שורשיו של העימות בין פתח וחמאס היו בתחרות ארוכת שנים על ההגמוניה הלאומית הפלסטינית. תחרות זו, בין הפתח (שייצג את הזרם הלאומי) לבין חמאס (שייצגה את הזרם האסלאמי), התפרצה ב2006ב-[[2006]]-[[2007]] לאור מות ערפאת, נסיגתה של ישראל מהרצועה, ותוצאות הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית.

הקמת חמאס, תנועה החותרת לשינוי פני החברה הפלסטינית, היוותה קריאת תגר אידיאולוגית על פתח ועל הזרם הלאומי ככלל. הן בשאלת פני החברה הפלסטינית (חברה דתית אדוקה לעומת גישה ניטראלית השואפת למדינה מודרנית), הן בשאלת היעדים הלאומיים הפלסטיניים (חתירה לסילוק ישראל והקמת מדינה מהירדן עד הים לעומת נכונות להסתפק בגבולות 67'), והן בשאלת האמצעים להשגתם (התנגדות מזוינת לישראל או שילוב בין מאבק מזוין למשא ומתן מדיני).

בשנים הראשונות של הרשות הפלסטינית בלטו שני אירועים מרכזיים כשיא המתח בין הרשות לחמאס: אירועי "מסגד פלסטין" ב1994ב-[[1994]], בהם דיכוי הפגנות של חמאס מצד הרשות הביא לכעשרה הרוגים של חמאס, ופעילות רחבה שיזמה הרשות באפרילב[[אפריל]] [[1996]] לפגיעה בחמאס לאחר שורת פיגועי התאבדות בישראל. פעילות זו כללה מעצרים המוניים של אלפים מפעילי התנועה, סגירה ממושכת של מוסדות הצדקה שלה, וכן עינוי והשפלה פומביים של בכירים בתנועה (לרבות גזיזת זקנים). אירועים אלו, שלא הצליחו למנוע את העלייה בפופולאריות של חמאס לאורך זמן, נחרטו עמוק בזיכרונם של בכירי חמאס, שאף שבו והתייחסו אליהם כעבור שנים בתור "בגידה" מצד הרשות.

אינתיפאדת אל אקצה הביאה לשינוי ביחסי הכוחות שבין חמאס ופתח. כשלון המגעים המדיניים היווה הוכחה לצדקת הדרך האידיאולוגית של חמאס, ששללה הסדרים עם ישראל. הצורך של הרשות בשיתוף פעולה עם חמאס (בפרט בשנתיים הראשונות לאינתיפאדה) הביא להתרת רסן מצד הרשות, להפסקת הפיקוח על מוסדות חמאס, לשחרור פעיליה שהיו אסורים בידי הרשות ולהרחבת חופש הפעולה שלה. מנגד - מעורבות הרשות בטרור (בתחילת האינתיפאדה באופן כמעט בלעדי) הביאה לשחיקה מצד התמיכה הבינלאומית ברשות ולמהלכים צבאיים מצד ישראל שפגעו באופן רב במוסדותיה וביכולות מערך הביטחון הפלסטיני. חמאס, שלאחר מבצע חומת מגן הובילה את טרור המתאבדים נגד ישראל, זכתה לעלייה משמעותית בפופולאריות הציבורית שלה בעקבות ההקצנה ברחוב הפלסטיני ופעילותה במישור החברתי והכלכלי, נתפסה החל מהאינתיפאדה כגורם מרכזי במפה הפוליטית הפלסטינית שלא ניתן להתעלפ ממנו בקבלת ההחלטות הלאומית. כך, למשל, כבר בקידום הפסקת האש של [[יוני]] [[2003]] (ה[[הדנא]]), נדרש אבו מאזן להגיע להסכמה עם חמאס בדבר מועד הפסקת האש.

מחמוד עבאס (אבו מאזן), שנבחר לאחר ערפאת לנשיאות הרשות הפלסטינית וליו"ר הוועד הפועל של אש"פ, אמנם הסתייג מהשימוש בטרור ככלי להשגת היעדים הפלסטיניים, אך בחר בשנותיו הראשונות לנשיאות לנסות לשתף פעולה עם חמאס, ולגרום לתנועה להפוך מתנועת טרור למפלגה פוליטית. ב-[[17 במרץ]] [[2005]], הגיעו חמאס, פתח ועשרה פלגים פלסטינים נוספים להסכם קהיר – אשר במסגרתו הוסכם על השתתפות חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית והשתלבות מצידה באש"פ (ההשתלבות באשפ מעולם לא מומשה). הסכם קהיר, לצד הציפייה לנסיגת ישראל מהרצועה, מיתן באופן זמני את המתיחות בין חמאס לפתח, על אף שזו התפרצה באופן אלים לפרקים.

ניצחון חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (בינוארב[[ינואר]] [[2006]]) הציב את פתח וחמאס במצב חדש. לראשונה הרשות הפלסטינית, שמאז הקמתה נשלטה בדומיננטיות פתחאווית, הובלה על ידי ממשלה בעלת רוב בפרלמנט מטעם חמאס. עד לאותן בחירות חמאס נתפסה בתור אחד האיומים המרכזיים ליציבות הרשות, שתפקיד מנגנוני הביטחון שלה הוא למנוע את עליית חמאס.

זמן קצר לאחר הקמת הממשלה מטעם חמאס נקלעו התנועות לעימות מתמשך סביב שורת סוגיות: השליטה במנגנוני הביטחון,מאבקי סמכויות בין הנשיאות (שנשלטה על ידי פתח) לבין הממשלה (שנשלטה על ידי חמאס), היעדר תשלום המשכורות לעובדי הרשות (שרובם היו מזוהים בשלב זה עם פתח), והיחסים בין הרשות לגורמים חיצוניים. הויכוחים במישור הפוליטי החלו בהדרגה להידרדר לעימותים בין פעילי התנועות בשטח, והביאו בהדרגה לסדרת מהלכים שכל צד נקט בניסיון לכבוש לעצמו נתח שלטוני רב יותר. בתקופה זו, המהלך הבולט ביותר היה הקמת הכוח המבצע על ידי חמאס – מנגנון ביטחוני עצמאי שנאמן לשורות התנועה. הכוח המבצע (שפורק לאחר השתלטות חמאס על הרצועה). ההרוגים הראשונים בעימות בין התנועות היו במאיב[[מאי]] 2006 בניסיון התנקשות בסלימאן אבו-מטלק (אחד ממפקדי הביטחון המסכל ברצועה באותה תקופה), ועד לחטיפת [[גלעד שליט]] ומבצע [[גשמי קיץ]], נהרגו עשרות אנשים משני התנועות בעימותים מקומיים, בניסיונות התנקשות ובמהומות המוניות.

בין [[יוני]] לספטמברל[[ספטמבר]] 2006 פחת משמעותית מספר העימותים בין פתח וחמאס, וזאת לאור העימות בין חמאס לישראל. במקביל, החלו מאמצים רבים לגישור בין התנועות. באותה תקופה נחתם על ידי אסירי התנועות בכלא הישראלי [[מסמך האסירים]], שהיה הבסיס ל[[מסמך ההסכמה הלאומי]]. שני המסמכים קראו לאחדות שורה פלסטינית ולהקמת ממשלת אחדות.

עלייה משמעותית ברף האירועים החלה בדצמברב[[דצמבר]] 2006, עם רצח שלושת ילדיו של בהאא' בעלושה, קצין בכיר במודיעין הכללי הפלסטיני, שורת נסיונות התנקשות בבכירים משני הצדדים (לרבות [[מחמוד עבאס|אבו מאזן]], [[מוחמד דחלאן]], [[אסמאעיל הניה]] ו[[סעיד ציאם]]), והצטרפות [[צבא האסלאם]] וחמולת דע'מש למאבק נגד [[חמאס]] (בעקבות אירוע מקומי). סבב עימותים זה, שהחל לדעוך בהדרגה בתחילת חודש ינואר, ולווה בניסיון גישור אישיים בין אבו מאזן לח'אלד משעל, שאף נפגשו בסופו של סבב העימותים בדמשק (ללא הצלחה להגיע להסכמות).

ב-[[25 ביולי]] [[2008]] אירע פיצוץ ב[[רצועת עזה]] בו נהרגו 5 בכירים ב[[חמאס]] וילדה פלסטינית. חמאס האשים את [[פת"ח]] וספציפית את חמולות ח'לס בתקרית, סגר רבים ממוסדות פתח שנותרו ברצועה ועצר לתקופה ארוכה עשרות מפעילי הארגון. במקביל, הטילה חמאס מצור על שכונת סג'אעיה, ששימשה למעשה כמעין מתחם מבוצר על חמולת ח'לס. ב-1 באוגוסט פרצה חמאס למתחם במטרה לעצור מבוקשים מהחמולה וב-[[2 באוגוסט]] בערב נמלטו מהרצועה כ-180 אנשים מהחמולה לישראל, דרך מעבר ארז. צה"ל אישר את כניסתם לישראל והעברתם לשטחי [[יהודה ושומרון]] ממניעים הומניים. כמה מהפעילים נעצרו על ידי ישראל מיד לאחר בריחתם ‏‏<ref>‏[http://news.walla.co.il/?w=//1323277 וואלה], ה-[[2 באוגוסט]] 2008.‏</ref>

השתלטות חמאס על הרצועה העמיקה באופן רב את הבידול בין רצועת עזה ליהו"ש. בעוד שמשטר חמאס המשיך לנהל עימות עם ישראל בעצימות משתנה (שיאו ב[[מבצע עופרת יצוקה]]), הקמת ממשלת החירום על ידי סלאם פיאצ' והתנערותו של אבו מאזן מהדיאלוג עם חמאס הביאו לחידוש של התהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית. בנובמברב[[נובמבר]] 2007, נערכה ועידת אנאפוליס, שבעקבותה סוכם על חידוש הדיונים על הסכם הקבע במקביל ליישום השלב הראשון של מפת הדרכים. תהליך זה הביא לשיתוף פעולה רב יותר בין ישראל לרשות, אך דעך לאור הבחירות בישראל ו[[מבצע עופרת יצוקה]].