אירועי כיכר טיין-אן-מן (1989) – הבדלי גרסאות

התומכים העיקריים של המהלך אותו הובילה הממשלה, היו איכרים באזורי הכפר אשר משכורתיהם עלו במהלך שנות ה-80 כתוצאה מהרפורמות. אך תמיכה זו כמעט ולא באה לידי ביטוי כיוון שהתומכים היו מפוזרים באזורי כפר מבודדים לעומת שתי קבוצות ההתנגדות אשר היו מאוגדות בערים תחת אוניברסיטאות או יחידות עבודה.

 

 

בבייג'ינג החלו סטודנטים, בהשראת מוריהם ואינטלקטואלים שונים, להשתתף במחאות תוך שהם מקימים אגודות סטודנטים אשר התנגדו לאגודות הסטודנטים הקיימות שהיו תחת שליטת המפלגה. הסטודנטים ראו בעצמם פטריוטים, ממשיכי דרכם של אנשי [[תנועת הארבעה במאי]] וממשיכיהם של המוחים בכיכר טיאנאנמן ב[[1975]] (מחאה שהביאה לסילוקה של [[כנופיית הארבעה]]). מהבעת אבל על הו יאובאנג, שנתפס על ידי הסטודנטים כמבשר ה[[דמוקרטיה]], הפכה עד מהרה ההתארגנות למחאה על שחיתותו של השלטון, משם לדרישה ל[[חופש העיתונות]] ולבסוף דרישה לסילוקה של המפלגה הקומוניסטית (ושליטה מאחורי הקלעים [[דנג שיאופינג]]) מהשלטון.

שביתות ומחאות החלו להופיע באוניברסיטאות ומכללות בערים נוספות בסין וסטודנטים רבים עשו דרכם אל עבר הבירה כדי להשתתף במחאה הראשית. לרוב היו ההפגנות מסודרות ומאורגנות היטב, כאשר במהלכן נערכים מצעדי תמיכה והזדהות של סטודנטים מרחבי המדינה עם המאבק. הצעד הסופי שננקט במחאה היה [[שביתת רעב]] שהונהגה בקרב המוחים. [[אגדה אורבנית]] מספרת כי מספר שובתים רעבו למוות, למרות שאין תיעוד לאירוע שכזה.

 

 

ראשי המפלגה הקומוניסטית וזקניה (אנשים שפרשו מהנהגת המפלגה אך עדיין ניהלו אותה מעמדות כוח שונות) קיוו בהתחלה כי המחאות ידעכו מעצמן במהרה, וששינויים קוסמטיים קטנים שיערכו יספקו את המפגינים. הם רצו להימנע מאלימות ככל האפשר, והסתמכו על יכולתם של מנגנוני הביון של המפלגה לשכנע את המפגינים להניח למחאה ולחזור אל ספסל הלימודים. אך הממשלה נתקלה בקשיים לעצור את המחאה בדרכי נועם, וזאת גם עקב תמיכה של אנשי מפתח במפלגה במספר דרישות שאותן הציגו הסטודנטים, ובעיקר בדרישה לניקוי השחיתות. בעיה נוספת הייתה שהמפגינים הורכבו ממספר קבוצות בעלות אג'נדות שונות, מה שהקשה על המפלגה להחליט מול מי לנהל משא ומתן להפסקת ההפגנות.