פיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה – הבדלי גרסאות

==היסטוריה==

===הקמה===

ההכרה באיום ההולך וגובר מפני ה[[מפציץ|מפציצים]] ה[[אסטרטגיה צבאית|אסטרטגיים]] מתוצרת [[ברית המועצות]], בעלי יכולת הנשיאה של [[נשק גרעיני]], הביאה את [[ארצות הברית]] ו[[קנדה]] לכדי שיתוף פעולה קרוב יותר בתחום [[הגנה אווירית|ההגנה האווירית]]. בעוד שהתקפה מכיוון [[האוקיינוס השקט]] או [[האוקיינוס האטלנטי]] תתגלה באמצעות [[כלי טיס להתראה מוקדמת]], [[ספינה|ספינות]] [[צי]], או מתקני [[מכ"ם]] הנמצאים על החוף, אזור [[החוג הארקטי]] לא היה מכוסה מבחינה הגנתית. בראשית [[שנות ה-50]] ארצות הברית וקנדה הסכימו להקים סדרה של תחנות מכ"ם לרוחב צפון אמריקה על מנת לגלות התקפה סובייטית שתגיע מכיוון החוג הארקטי. סדרת המכ"מים הראשונה הייתה פיינטרי ליין (קו עץ האורן), שהושלמה ב-[[1954]] והורכבה מ-33 תחנות לרוחב קנדה. אולם, קשיים טכניים שהתגלו בהפעלת המערכת הובילו להקמה של רשתות מכ"ם נוספות. ב-[[1957]] הושלמה גדר מק'גיל; הגדר מורכבת ממכ"ם [[אפקט דופלר|דופלר]] שאמור לגלות [[כלי טיס]] שטס בגובה נמוך. מערכת זו נמצאת בקירוב במרחק של 480 קילומטרים מפיינטרי ליין במקביל ל[[קו רוחב]] 55. המערכת המשותפת השלישית הייתה [[קו ההתרעה המוקדמת מרחוק]], שבנייתה הסתיימה ב-1957. המערכת הורכבה מ-57 תחנות מכ"ם במקביל לקו רוחב 70. המערכות הללו סיפקו התרעה של כ-3 שעות לפני הזמן שבו המפציץ יהווה סכנה בכך שיתקרב לאזורים [[צפיפות אוכלוסין|צפופי אוכלוסין]].

 

 

==הערות שוליים==

 

[[קטגוריה:ארצות הברית: צבא וביטחון]]