כיבוש ירושלים בידי הפרסים – הבדלי גרסאות

כיבוש [[ירושלים]] בימי ה[[פרסים]] בשנת [[614]] ע"יעל ידי [[כוסרו השני]], מלך [[ממלכת פרס|פרס]], גרם להפסקה קצרה בשלטון ה[[נוצרי]]-[[ביזנטי]] על העיר. הפרסים לא הצליחו לשמור על כיבושם לאורך זמן. כיבוש העיר היה חלק ממסעו של כוסרו להחלשת [[האימפריה הביזנטית]] ולהעשרת אוצר הממלכה הפרסית.

לממלכה הפרסית סאסנית ו[[האימפריה הביזנטית]] ישנה היסטוריה ארוכת שנים של מתיחויות, כמו עתידה של [[ארמניה]], ניסיון ניצורם של שבטים [[סרצנים]] ע"יעל ידי [[ביזאנטיון]], הפסקה חד צדדית של ההסכם הכספי ע"יעל ידי קיסרי ביזנטיון ושיגעון גדלות של הקיסרים עצמם הרוצים נתח גדול יותר בעושרו של העולם. מלחמות אלו הותירו את שתי הממלכות עייפות, חסרות משאבים ומלאי בעיות פנימיות. הבעיות הכספיות שנוצרו בצד הפרסי גרמו להם להתחיל לחשוק בירושלים, מקור העושר באזור ואולי אף הבסיס לקיום הנוצרי של אויבתם, אשר כיבושו ישים ללעג את קיומה. "תעמולה דתית" זו הייתה גם בצידה השני של המטבע. 15 שנה לאחר הכיבוש הפרסי יעמוד בפתח העיר הקיסר הביזאנטי [[הרקליוס]], כגואל העיר והנצרות מיד ה[[פגניות|פאגנים]].

המפקד הפרסי ניסה לשכנע את אנשי העיר להיכנע בדרכי [[שלום]]. הם אכן פתחו את [[השערים]], אך לאחר זמן מרדו בו והיכו את חיל המצב שנשאר בעיר, ואף טבחו ביהודים שסייעו לכובש הפרסי. נראה כי זכריה, ה[[בישוף]] הנוצרי של העיר, רצה להיכנע בדרכי שלום, אך העם לא היה מוכן. ה[[נזיר|נזירים]] שחלקם נשבה בידי הפרסים ניבאו שהעיר לא תיפול בידי הפרסים. זכריה הבין משמעות [[נבואה]] כוזבת זו, ולכן ניסה לשכנע את תושבי העיר להיכנע משתי סיבות. האחת, להציל את העיר מ[[חורבן]]. האחרת, למנוע ביזוי הדת הנוצרית ע"יעל ידי אי התממשות נבואת הנזירים. הוא נכשל במאמציו. היו שתי סיעות בעיר, הירוקים והכחולים שנלחמו האחת נגד השניההשנייה, פגעו והטילו אימה על תושבי העיר, לרבות על זכריה, ופגעו קשה ביהודים.

ייתכן ול[[יהודים]] היה חלק בכיבוש העיר ע"יעל ידי הפרסים, שכן הם אלו שלא הורשו להתגורר בעיר ע"יעל ידי ה[[רומאים]] ולאחריהם ע"יעל ידי הביזאנטים. לפיכך אין להתפלא כי הם קידמו בשמחה את הצבא הפרסי וייתכן שחלקם אף שיתף פעולה עמם.