אוברטורה – הבדלי גרסאות

האוברטורה הופיעה לראשונה במאה ה-17. ה[[טוקטה]] בתחילת [[אורפאוס]] של [[מונטוורדי]] היא שילוב של תרועה ברברית בכל כלי נגינה אפשרי עם קטע מלודי הקרוי [[ריטורנלו]]. מכיוון שזה הפרק האינסטרומנטלי הראשון הפותח [[אופרה]], ניתן לקרוא לו אוברטורה. כצורת אמנות, החלה האוברטורה להופיע ביצירות של [[ז'אן באטיסט לולי]]. לולי יצר תבנית שמהווה, גם אם הוא עצמו לא דבק בה תמיד, את האוברטורה ה[[צרפת|צרפתית]] הטיפוסית עד לתקופת [[יוהןיוהאן סבסטיאן באך]] ו[[גאורג פרידריך הנדל]] (שיצירותיו עשו אותה לקלאסיקה). האוברטורה הצרפתית הזאת מופיעה כמבוא איטי ב"מקצב מנוקד" מודגש (כלומר, יאמבוס מוגזם, אם מתעלמים מן ה[[אקורד]] הראשון), ואחריו פרק תוסס בסגנון פוגאטו. המבוא האיטי חזר תמיד על עצמו, והפרק המהיר הסתיים לעתים בשיבה

גם מלחינים כמו [[רוברט שומאן]] כתבו אוברטורות, המבוססות על חומר ספרותי משל [[פרידריך שילר]], [[ויליאם שייקספיר]] ו[[יוהןיוהאן וולפגנג פון גתה]], כמו "הכלה ממסינה", "יוליוס קיסר" ו"הרמן ודורותיאה". אף כי טיפוסי אוברטורות אלה שואבים את ההשראה המוזיקלית שלהם מיצירות אלה, שומאן לא כתב מוזיקה לכל היצירה, כפי שהיה כותב לאופרה, שאז היו האוברטורות נכנסות לקטגוריה שנידונה לעיל. הן שומאן והן צ'ייקובסקי שילבו, למעשה, קטעים מן ה[[המנון]] ה[[צרפת|צרפתי]], "לה מארסייז", באוברטורות שלהם, "הרמן ודורותיאה" ו"1812", אות לאופיין העצמאי של אוברטורות מסוג זה.