התיאטרון הקאמרי – הבדלי גרסאות

התיאטרון נוסד באופן רשמי רק בפברואר [[1945]]. אז גם הצטרפו אליו השחקנים [[יוסי ידין]] ו[[חנה מרון]] שנהפכו לימים לכוכביו הבולטים. "הקאמרי" החל להתבסס על דור של שחקנים צעירים שגדל בארץ, ביטא רוח ארצישראלית ודיבר [[עברית]] שוטפת, זאת בניגוד לתיאטרון [[הבימה]] שהתאפיין אז בשחקנים מבוגרים ממוצא רוסי ששיחקו בעיקר במחזות קלאסיים. "הקאמרי" החל להדגיש בהצגותיו את המחזאות העברית המבטאת את החברה הישראלית, יחד עם העלאת מחזות מהקלאסיקה העולמית בראייה חדשה וצעירה יותר. נאמן למגמה זו העלה התיאטרון בעת [[מלחמת השחרור]] ב-[[1948]] את "[[הוא הלך בשדות]]", שנחשב כ[[מחזה]] הישראלי הראשון שהעלה לבמה את דמותו של יליד הארץ (שהיה דמות של "[[צבר (סלנג)|צבר]]" גיבור, כפי שיצר הסופר [[משה שמיר]]).

 

 

בשנת [[1976]] פרש ויינברג מניהול התיאטרון, בין השאר בשל לחץ פוליטי בעקבות העלאת מחזהו של [[יוסף מונדי]] "מושל יריחו". במקומו התמנה למנכ"ל מי ששימש המנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון, [[אורי עופר]], כשלידו הנהלה אמנותית שעל חבריה נימנו [[דן מירון]], [[אברהם עוז]], [[גרשון פלוטקין]] ו[[חנן שניר]], שהתחלף אחר כך ב[[אילן רונן]]. בשנת [[1984]] התמנה [[אילן רונן]] למנהל אמנותי, וזמן קצר לאחר מכן התחלף [[אורי עופר]], שייסד וניהל את [[האופרה הישראלית החדשה]], ב[[עודד פלדמן]], שנתמנה במקומו למנכ"ל. בשנות התשעים קיבל לידיו את ניהול התיאטרון הצמד [[עמרי ניצן]] (מנהל אמנותי) ו[[נעם סמל]] (מנכ"ל), שהצליחו בראשית שנות השמונים להביא את [[תיאטרון חיפה]] לפריחה תחת ניהולם.

 

התיאטרון המשיך להציג אינספור הצגות, כשהדגש היה על העלאת מחזות מקוריים של מיטב המחזאים בארץ. בד בבד העלה "הקאמרי" הצגות מהקלאסיקה העולמית של [[שייקספיר]], [[ברטולט ברכט|ברכט]], [[ארתור מילר]] ועוד. במשך 60 שנותיו העלה התיאטרון כ-480 מחזות. "הקאמרי" העלה גם מספר [[מחזמר|מחזות זמר]] בולטים: "[[עוץ לי גוץ לי]]" (של [[אברהם שלונסקי]]) ו"[[שלמה המלך ושלמי הסנדלר]]" (של [[נתן אלתרמן]]) בשנות השישים, ו"[[עלובי החיים (מחזמר)|עלובי החיים]]" בשנות השמונים.

 

ה[[מחזאי]] הבולט ביותר של "הקאמרי" מאז סוף [[שנות השישים]] היה [[חנוך לוין]]. מחזותיו העלו ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת, ועוררו לא פעם סערות. מחזהו האנטי-מלחמתי "[[מלכת אמבטיה]]" שהעלה התיאטרון ב-[[1970]], עורר סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים: צופים הפגינו והתפרעו במהלך ההופעות, פוליטיקאים התערבו והממשלה איימה להפסיק לתמוך כספית בתיאטרון. בעקבות המהומות, החליטה הנהלת "הקאמרי" להוריד את המחזה לאחר 19 הצגות בלבד. למרות זאת, נחשבת הצגה זו כאבן דרך בתולדות התיאטרון ובתולדות ה[[סאטירה]] הישראלית, כשיש הטוענים כי היא הקדימה את זמנה במחאה שהעלתה על שכרון הכוח הישראלי לאחר [[מלחמת ששת הימים]].