קאימקאמיה – הבדלי גרסאות

כיוון שרגיעה לא הושגה גם לאחר ייסוד מוסד הוכיל, נאלצה [[האימפריה העות'מאנית]] לשלוח בדחיפות את [[משרד החוץ (כללי)|מיניסטר החוץ]] שלה, [[שכיב אפנדי|שֶכִּיבּ אפנדי]], להר-הלבנון. אלא שגםגם הוא, רק לאחר מעורבות צבאית, הצליח להביא את הצדדים לידי הבנה והסכמה זמנית על מבנה שלטוני רק לאחר מעורבות צבאית.

לאחר שחקר את הנושא פרסם שכיב אפנדי את מסקנותיו במסמך שנקרא "הסכם שכיב אפנדי" שעיקריו מובאים להלןהיו:

* החלוקה הנוכחית לשתי קאימקאמיות תישארתיוותר על כנה.

לאחר "הסדר שכיב אפנדי" נעשו העניינים בשטח מורכבים אף יותר: השייח'ים הדרוזים בדרום נאלצו לעמוד עכשיולהתמודד גם מולעם נציגי הכמורה במג'לס משום שהכנסייה, כמובן, תמכה ב[[איכר|איכרים]],ים בני עדתה. כך עמדו ראשי "המשפחות החזקות" עמדו מול הוכילים, הקאימקאם, הכנסייה וגם מול האיכרים עצמם. מצבם של השייח'ים במרכז הר הלבנון היה גרוע אף יותר. והוא בא לידי ביטויוהוביל בכךלכך שהם נאלצו למכור חלק מאדמותיהם לאיכרים.

מוסד "הוכיל", שהיווה חידוש, הצליח לעמוד בקאימקאמיה הדרוזית מול "המשפחות", שדיכאו את איכריהן, משום שזכה בתמיכה נרחבת מצד הכמורה המארונית (אשר נמצאה בתהליך מתמיד של התחזקות). גם בקאימקאמיה הנוצרית הגיבו השייח'ים על הסדר שכיב אפנדי בהגברת לחצם על העם. גם כאן תפסה הכנסייה, בפועל, את מקום הוכילים.

כל אלה [[משבר כלכלי|והמשבר הכלכלי]] החמור שפקד את "המשפחות החזקות" תרמו לירידה בעוצמתן ובמעמדן "הפוליטי" של "המשפחות" ובראשן השייח'ים, אדוני ה[[מוקטעאת]]. אלובסופו החלושל להיאבק לשמירת מעמדןדבר, אבל ללא הצלחה. המאבק החלישן במידה כזו עד שבדרוםבדרום לא נשאר כמעט זכר לכוחן הפיאודלי ולסמכויותיהן. ובמרכזבמרכז, חלק אחד מהמשפחה השולטתהשלטת (בית ח'זאן המארוני) ניסתהניסה להשתמש באיכרים ככלי נגד הקאימקאם., אך בו-זמנית הם לא הבחינו כילמעשה האיכרים מארגניםארגנו נגדם [[מרד]]. (חלקה השני של המשפחה תמכהתמך בקאימקאם).