מגבר מנורות – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Deusha (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
מ הגהה
שורה 2:
[[תמונה:TL12Bronze.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מגבר עם מספר שפופרות ריק]]
 
'''מגבר מנורות''' הוא סוג של [[מגבר]] [[אלקטרוניקה|אלקטרוני]] העושה שימוש בשפופרותב[[שפופרת ריק|שפופרות ריק]] על מנת להגביר את[[אות העוצמה או(סיגנל)|אות]] ההגברחשמלי של הסיגנלכלשהי. מגברים אלומסוג זה נמצאים ביחוד בשימוש ביחוד (אבל לא באופן יחודיבלעדי) למטרותבמערכותסאונד, הגברות סאונד במערכותמערכות הגברה ביתיות, מגברי גיטרה אוולהגברת לסיגנלים של[[גלי רדיו]], כגון [[מכ"ם]], [[תקשורת לווינית]], [[משדר|ומשדרי]] טלוויזיה ורדיו בעלי עוצמה גבוהה.
 
מנורותמגברי הגברהמנורות בעלי עוצמה נמוכה עד בינונית לתדרים מתחת למיקרוגלים הוחלפו במגבריבמגברים Solidהמבוססים Stateעל [[מוליכים למחצה]] במהלך [[שנות ה-60]] [[שנות השבעים|וה-70. מגברי שפופרות נמצאים בשימוש באפליקציות כגון, מגברי גיטרה, משדרי לווין, מגברי סטריאו וכמו כן למטרות צבאיות, כגון ראדאר ומשדרי טלוויזיה ורדיו בעלי עוצה גבוהה]].
 
==היסטוריה==
עד המצאת ה[[טרנזיסטור]] בשנת [[1947]] כל המגברים יוצרו עם שפופרות ריק. השפופרת הפשוטה ביותר הומצאה על ידי ג'ון אמברוז פלמינג בזמן שעבד עבור חברת מרקוני ב[[לונדון]] בשנת [[1904]] והוא קרא לה "[[דיודה]]" בגלל שהיו לה שתי [[אלקטרודה|אלקטרודות]]. הדיודה העבירה חשמל בכיוון אחד בלבד והייתה בשימוש [[מקלט רדיו|ברדיו]] וכ[[מיישר זרם]]. דוקטור לי דה פורסט הוסיף אלקטרודה שלישית לרכיב, ולמעשה המציא את התקן ההגברה הראשון, ה[[טריודה]], שהוא קרא לה בשם "אודיון". אלקטרודה זו שולטת על הזרם שזורם בין ה[[קתודה]] ל[[אנודה]] למתח נתון בין הקתודה לאנודה. היחס בין [[זרם חשמלי|זרימת הזרם]], ה[[חומר]] [[מתח חשמלי|והמתח]] מיוצג לרוב על ידי סדרה של עקומות אפיון בדיאגרמה. שליטת זרם זו יכולה להיות בשימוש על מנת להעניק הגברת זרם או מתח.
'''מקורות'''
 
היישום הראשון של שפופרות הריק היה ביצירתבשנת סיגנלים[[1910]] טלפונייםלהעברת ארוכיאותות טווח[[טלפוניה]] למרחקים ארוכים. יותר מאוחר, הגברתמגברי שפופרותמנורות יושמהיישמו לשוק ה"אלחוטי"[[תקשורת אלחוטית|התקשורת האלחוטית]] שהתחיל בשנותב[[שנות השלושים]]. מגברים מסוג זה נבנו יותר מאוחר למטרות [[מוסיקה|מוסיקליות]] ולטלויזיהול[[טלויזיה]] עד [[שנות ה-50]]. בזמנים אלו העוצמות היו נמוכות מאוד, בדרך כלל וואטים[[ואט]]ים ספורים, ולמטרותולדוגמא, האזנה למקלטי רדיו השתמשובוצעה ב[[אוזניות]] וכמעט באוזניותשלא ללאהייתה רמקוליםתפוצה בכללל[[רמקול]]ים.
עד המצאת הטרנזיסטור בשנת 1947 כל המגברים יוצרו עם שפופרות ריק. השפופרת הפשוטה ביותר הומצאה על ידי ג'ון אמברוז פלמינג בזמן שעבד עבור חברת מרקוני בלונדון בשנת 1904 והוא קרא לה "דיודה" בגלל שהיו לה שתי אלקטרודות. הדיודה העבירה חשמל בכיוון אחד בלבד והייתה בשימוש ברדיו וכמיישר זרם.
 
הוא אולי לא הבחין במשמעות המצאתו אבל היה זה לי דה פורסט שהוסיף אלקטרודה שלישית והמציא את התקן ההגברה הראשון,הטריודה, שהוא קרא לה בשם "אודיון". תוספת זו שולטת על הזרם שזורם בין הקתודה לאנודה למתח נתון בין הקתודה לאנודה. היחס בין זרימת הזרם,החומר והמתח מיוצג לרוב על ידי סדרה של עקומות אפיון בדיאגרמה. שליטת זרם זו יכולה להיות בשימוש על מנת להעניק הגברת זרם או מתח.
 
היישום הראשון של שפופרות הריק היה ביצירת סיגנלים טלפוניים ארוכי טווח. יותר מאוחר, הגברת שפופרות יושמה לשוק ה"אלחוטי" שהתחיל בשנות השלושים. מגברים מסוג זה נבנו יותר מאוחר למטרות מוסיקליות ולטלויזיה עד שנות ה-50. בזמנים אלו העוצמות היו נמוכות מאוד, בדרך כלל וואטים ספורים ולמטרות רדיו השתמשו באוזניות ללא רמקולים בכלל.
==יתרונות==
שיטת מגברי המנורות אמנם מיושנת יותר, [[אמינות|אמינה]] פחות, רגישה ויקרה (בהתחשב בצורך ב[[שנאי]] טוב על מנת להתאים את זרם היציאה לרמקול), אך עם זאת שיטת המנורות חביבה על חלק מהאודיופילים (אנשים שתחביבם הוא האזנה ועיסוק בציוד סטריאו ברמה גבוהה). מעבר לסיבות הפסיכולוגיות והאסתטיות, למגברי מנורות לרוב צליל שונה משל המגברים הטרנזיסטוריים. המנורות, שהינן רכיב הגברה פחות מדויק מטרנזיסטורים, מכניסות באופן טיפוסי עיוותים בהרמוניות הזוגיות בצליל, מה שמתפרש בשמיעה האנושית כצליל "חם", "עגול" ונעים יותר מאשר בהגברה טרנזיסטורית, אך מאידך גם עמום יותר. עם זאת, כיום ניתן לעצב את חותמת הצליל של מגברי מנורות גם בדרכים אחרות ואף בניגוד ל"חמימות" הטיפוסית הנ"ל, ולכן המגוון בשוק מגברי המנורות גדול מאוד על אף היותו שוק נישה.