ניקוד – הבדלי גרסאות

המונח '''נִּקּוּדניקוד''' מתאר הוספת סימנים מתחת לאותיות, מעליהן או בתוכן, לצורך ייצוג [[תנועה (בלשנות)|תנועות]] או להבחנה [[סימן דיאקריטי|דיאקריטית]]. משתמשים במונח זה בעיקר ביחס לשפות [[עברית]], [[ארמית]] ו[[ערבית]]. השימוש בניקוד החל ב[[ימי הביניים]], והראשונים שהשתמשו בו היו מדקדקי הארמית הנוצרית (ה[[סורית]]), כנראה בהשפעת טקסטים [[יוון|יווניים]] שכללו סימנים שנועדו להבהרת ההגייה. מקובל להניח שהסיבה לפיתוח שיטות הניקוד בשפות השונות היא החשש שמסורת ההגייה של טקסטים מקודשים, שעד אז הועברה בעל פה, לא תשתמר אם לא תקובע בכתב.

בימי הביניים התקיימו בעברית ארבע שיטות נִּקּוּדניקוד זו לצד זו: '''הטַבְרָנִית''', '''הבבלית''', '''הארצישראלית''', ו'''הארצישראלית-טברנית'''. שיטות אלו שימשו בעיקר לניקוד הטקסט ה[[מקרא]]י, אך גם לניקוד טקסטים של [[משנה]], [[תלמוד]], ו[[תרגומי התנ"ך#תרגומים ארמיים|תרגומים לארמית]] למקרא. השיטה הטברנית נתפסה כמדויקת ביותר, ודחקה את רגלי שלוש השיטות האחרות. במקביל לשיטות הניקוד היהודיות פיתחו ה[[שומרונים]] שיטת ניקוד משלהם, שיטת הניקוד '''השומרונית''', המשקפת את הגיית העברית והארמית בפיהם.

בעת הקריאה הליטורגית של הקוראן חלים שינויים פונטיים רבים, כגון הידמות בין עיצורים, הארכת תנועות, אנפוף ועוד. ביצועם הנכון הוא תנאי לקיום מצוות הקריאה ב[[אסלאם]]. מערכת שינויים פונטיים זו מכונה [[תג'ויד]]. שניים מתוך השינויים הללו משתקפים בסימנים מיוחדים שהוספו לטקסט של הקוראן: מעל האות נו"ן נוספה م קטנה היכן שיש לקרוא את הנו"ן כ-m ("אִקלאבאִקלאבּ"); לאחר תנועה נוספה כעין כ"ף הפוכה כדי לציין הארכה יתירה של אותה תנועה ("מַדּ").