וקף – הבדלי גרסאות

הסיבה הרשמית למנהג הוא עזרה לעניים ומימון צורכי הציבור כמו מסגדים, בתי ספר, מדרשות דתיות, בתי חולים, בתי קברות וכיוצא בכן. גם קהילות דתיות לא מוסלמיות, כמו הקהילה היהודית או הנוצרית, החיות במדינות מוסלמיות יכלו להנות מתנאי הווקף - כך בתי כנסת, כנסיות ושאר מוסדות הקהילה לא נאלצו לשלם מס כעסקים.

ההשערה היא ששורש המנהג להקדיש [[נדל"ן|נכסי דלא-ניידי]] כווקף נעוץ בניסיון לעקוף את חוקי הירושה המוסלמים. ה[[שריעה]] מגדירה באופן ברור את זכויותיו של כל אחד מבניו ובנותיו של המת על חלק מן העיזבון, הווקף אינו נחשב כנכס עובר בירושה, ולכן דיני הירושה אינם חלים עליו. על ידי הקדשת הנכס יכול המוריש לשמור על נחלתו כיחידה אורגנית ולא מפוצלת, או להדיר את אחד מצאצאיו מזכות ירושה (אמור בעיקר לגבי בנות שהתחתנו והצטרפו למשפחה אחרת) או למנוע מיורשיו למכור את הנחלה המשפחתית. סיבה נוספת להפיכתו של נכס לווקף היא הוצאתם של נכסים אלו ממעגל המיסוי הרגיל של עסקים וביטול האפשרות להפקיעם בעקבות אי תשלום מס.

ב[[המאה העשרים|מאה העשרים]] הפך הווקף לבעיה חמורה לכלכלתן של מדינות ערביות רבות, ב[[מצרים]] בשנות ה-40 כ-11% מהשטח החקלאי היה משויך לווקף, ובנוסף גם מבנים רבים למגורים ולתעשייה קלה. מכיוון שהווקף ממוסה באופן שונה מעסקים, לא קיבלה הממשלה תקבולים מנכסים אלו. בטווח הארוך החזקת נכסי הקדש פגעו גם בבעלי הזיכיון - יורשי בעל הנכס המקורי, ובשוכרי הנכס: מכיוון שיש הגבלות חמורות על השימוש בנכסי הווקף לא ניתן לשנות את יעודו ולהפכו רווחי יותר, יש קשיים למשכן את הנכס בתמורה להלוואות בנקאיות, יש קשיים בשינוי דמי ההשכרה של הנכס ולכן לבעלי הזיכיון אין אינטרס לשפץ את הנכס. בנוסף משפחות שנהנו מרווחי וקף נטו שלא לעסוק בפרנסות אחרות, עם הגדלת מספר היורשים, ההזנחה, האינפלציה וחוסר היעילות הכלכלית, משפחות אמידות רבות ירדו מנכסיהן ובכך יצרו בעיות חברתיות קשות.

התוצאה הסופית של הצטברות רכוש עצום בווקף הייתה שחיתות, הזנחה, וקיפאון כלכלי. החל מסוף שנות הארבעים, וביתר שאת לאחר המהפכות הצבאיות של שנות החמישים והשישים צומצמו נכסיו של הווקף למסגדים, בתי קברות ומוסדות צדקה, כמו כן נותק הקשר בין צאצאי בעל הנכס לניהול הווקף ולהנאה מרווחיו - כל רווחי הנכס הועברו לאוצר המדינה.