מוזיקה תוכניתית – הבדלי גרסאות

בבסיס הרעיון נמצאת ההנחה שיצירה מוזיקלית יכולה לבטא ולתאר יצירה ספרותית, רעיון [[פילוסופיה|פילוסופי]], סיפור אישי, יצירה מן האומנותה[[אמנות פלסטית|אמנות הפלסטית]], וכו', זאת בעזרת טכניקות חיבור שונות (תזמור מיוחד, [[מרקם]], צבעוניות, שימוש ב[[מוטיב (מוזיקה)| במוטיביםמוטיבים]] מיצגים ועוד). מאחר שמוזיקה תוכניתית מקושרת באופן בלתי נפרד לדימוי מוחשי אחר, היא הופכת ל[[מוזיקה מופשטת ]] פחות מאשר יצירה מוזיקלית לא-תוכניתית, והיא ההיפך מ[[מוזיקה אבסולוטית]]. המוזיקה התוכניתית מדגימה אולי בצורה הבולטת ביותר את העושר המוזיקלי ואת האפשרויות להעביר רעיונות בעזרת צלילים בלבד, ולגרום גם לכך שהיצירה המוגמרת, הסופית, תשלוט לגמרי בתוכן ובמידה מסוימת תהיה אף עצמאית ומשוחררת ממנו.

ב[[מוזיקה המערבית]], המוזיקה התוכניתית (שאינה [[מוזיקה ליטורגית|ליטורגית]], [[אופרה|אופראית]] או קולית) הפכה נפוצה בעיקר מהמאה ה-19 ואילך, אך גם לפני כן היא התקיימה. ישנן כמה דוגמאות ידועות מלפני המאה ה-19: [[קונצרטו|הקונצ'רטי]] המפורסמים של [[ויולדי|ויואלדי]] (ארבע העונות) גם הם מוזיקה תוכניתית מובהקת, ולכל [[קונצרטו|קונצ'רטו]] נתן המלחין תיאור-סיפורי קצר המשקף את המופיע בפרק בעזרת [[תצליל|תצלילים]] ו[[מוטיב (מוזיקה)| ומוטיביםמוטיבים]]. דוגמה קלאסית נוספת היא [[סימפוניה|הסימפוניה]] השישית "[[הסימפוניה השישית של בטהובן|הפסטורלית]]" מאת [[בטהובן]], שבה לכל פרק ניתן תיאור על הסצנה התוכניתית המתרחשת בו כגון "הסערה", "שמחת האיכרים" "זרימת המים בפלג" וכו'.

ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] התבטא הרעיון ביצירות רבות, ומלחינים רבים כמו [[פליקס מנדלסון|מנדלסון]], [[פרדריק שומאן|שומאן]], [[קלוד דביוסי|דביסי]] וכו'ואחרים, כתבו מוזיקה שאפשר להגדירה כתוכניתית ברמה מסוימת. אחת הדוגמאות הידועות ומבריקות לכך היא [[הסימפוניה הפנטסטית]] מאת [[ברליוז]], שגם שם כל פרק מבטא לא רק סיפור קטן, אלא גם הלך רוח, ויחסו הסובייקטיבי של המלחין כלפי המתרחש.