סיעה – הבדלי גרסאות

עד [[1990]] יכול היה חבר כנסת לפרוש מסיעתו באופן חופשי (חבר כנסת ללא סיעה נקרא '''[[סיעת יחיד|ח"כ יחיד]]'''). מצב זה יצר אפשרות של "עריקה" מסיעה לסיעה, לעתים קרובות תמורת טובות הנאה, מצב שנתפס בציבור כלא מוסרי ולא תקין. בעקבות זאת, ולאור ריבוי הפרישות בעת המשבר הפוליטי באביב [[1990]] תמורת טובות הנאה <ref>חמישה ח"כים מ[[הליכוד]] ניסו להקים את [[המפלגה לקידום הרעיון הציוני]], ומתוך אותה קבוצה נכנס חה"כ דאז [[אברהם שריר]] למשא ומתן עם [[העבודה]] אשר נכשל לבסוף, והוא שב לליכוד, לאחר קריאתו המפורסמת של שמיר "אברשה, שוב הביתה!"; חה"כ מהעבודה [[אפרים גור]] עבר לליכוד תמורת תפקיד סגן שר; חה"כ מ[[אגודת ישראל]] [[אליעזר מזרחי]] פרש מסיעתו תמורת תפקיד סגן שר.</ref> תוקן החוק, כך שקבוצת חברי כנסת יכולה לפרוש מסיעה רק אם יש בה שליש מחברי הסיעה המקורית, או שהפרישה נעשית בהסכמת הצדדים. פרישה בלא תנאים אלו גוררת סנקציות שונות, בין השאר קיצוץ בתקציב [[חוק מימון מפלגות|מימון המפלגות]], חוסר אפשרות לכהן כשר או סגן שר בתקופת כהונת אותה הכנסת, וחוסר יכולת לכהן בכנסת הבאה מטעם סיעה שכיהנה בכנסת היוצאת <ref>סנקציה זו עלתה לדיון כנגד השרים [[חיים רמון]] ו[[שמעון פרס]], וכנגד יושבת ראש הכנסת [[דליה איציק]], במעברם ממפלגת [[העבודה]] ל[[קדימה]] ב[[ינואר]] [[2006]], אבל נדחתה על ידי יושבת ראש [[ועדת הבחירות המרכזית]], [[דורית ביניש]].</ref>.