נוסח וינה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קישורים פנימיים |
הרחבה |
||
שורה 7:
[[בית הכנסת הספרדי (פראג)|בית הכנסת הספרדי של פראג]], שנפתח לאחר שיפוצים ב-[[1837]]{{כ}}<ref>[[מיכאל מאיר (פרופסור לתולדות עם ישראל)|מיכאל מאיר]], '''בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות''', מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל עמוד {{כ}}180</ref> ו[[היכל קורל של בוקרשט]] שנחנך ב-[[1867]] היו בין בתי הכנסת שעשו שימוש בנוסח וינה. הקמתו של סמינר להכשרת רבנים ב[[וינה|ווינה]] הוסיפה להפצת הנוסח, כי בוגרי הסמינר, שנפוצו על פני [[אירופה]], הביאו איתם את הנוסח לקהילותיהם.
בנוסח וינה חלו שינויים במהלך הזמן, זולצר התנגד תחילה לשימוש ב[[עוגב]], אך בהמשך היה לחסיד נלהב שלו. נוסח וינה היה מנהג חדש שכלל אווירה מכובדת, אסתטיקה, דרשנות בנושאים חברתיים, אך לא הרחיק לכת בשינויים<ref>[[מיכאל מאיר (פרופסור לתולדות עם ישראל)|מיכאל מאיר]], '''בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות''', מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל עמוד 177.</ref>. [[אדולף ילינק]], שהחליף בתפקיד את מנהיימר, נטה יותר לרפורמות, היה מחסידי השימוש בעוגב לליווי התפילות, בטקסי קידושין לא קרא את הנוסח הארמי של הכתובה, לא תבע קיום טקסי חליצה ולא התנה גיור בטבילה במקווה<ref>מיכאל מאיר, '''בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות''', מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ע' 222</ref>.
ב-[[1868]], בעקבות הענקת שיוויון מלא ל[[יהדות אוסטריה]], פרנסים מקהילת וינה החלו ללחוץ לכיוון הנהגת תיקונים נוספים בעבודת בתי הכנסת. הם ביקשו להשמיט מהסידור את כל התפילות שעניינם עבודת [[קורבן (יהדות)|קורבנות]] ו[[שיבת ציון]] ולהתקין עוגבים, שיפעלו בקביעות ב[[שבת]]ות, גם בשני בתי הכנסת הקהילתיים. בעקבות הפולמוס שפרץ בין האורתודוקסים ובין דורשי הרפורמה, כשכל צד נעזר בחוות דעת של רבנים התומכים בו, הוחלט לבסוף על פשרה - התקנת העוגבים נדחתה והתפילות השנויות במחלוקת נאמרו מאותו זמן בלחש בלבד, כך שכל מתפלל החליט בעצמו אם לאמר ואיך לנסח את התפילות. ההסכם שהתקבל ב-[[1872]] לא כונה בשם "רפורמה", אלא "מודיפיקציה", כדי לפייס את האורתודוקסים, אך זה לא עזר, כי אורתודוקסים, שהתנגדו לנוסח וינה, התפללו בבתי כנסת נפרדים ברחבי וינה<ref>[[מיכאל מאיר (פרופסור לתולדות עם ישראל)|מיכאל מאיר]], '''בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות''', מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל עמוד 223</ref>.
| |||