מגבר מנורות – הבדלי גרסאות

עד המצאת ה[[טרנזיסטור]] בשנת [[1947]] הדרך היחידה להגביר אות היתההייתה באמצעות שפופרות ריק. השפופרת הפשוטה ביותר הומצאה על ידי ג'ון אמברוז פלמינג בזמן שעבד עבור חברת מרקוני ב[[לונדון]] בשנת [[1904]] והוא קרא לה "[[דיודה]]" בגלל שהיו לה שתי [[אלקטרודה|אלקטרודות]]. הדיודה העבירה חשמל בכיוון אחד בלבד והייתה בשימוש [[מקלט רדיו|ברדיו]] וכ[[מיישר זרם]]. דוקטור לי דה פורסט הוסיף אלקטרודה שלישית לרכיב, הנקראת "סריג", וכך המציא את התקן ההגברה הראשון, ה[[טריודה]], וקרא לה בשם "אודיון". הסריג שולט על הזרם בין ה[[קתודה]] ל[[אנודה]] במתח נתון. היחס בין [[זרם חשמלי|הזרם]], [[מתח חשמלי|והמתח]] מיוצג לרוב על ידי סדרה של עקומות אפיון בדיאגרמה (כל אחת למתח סריג שונה).

היישום הראשון של שפופרות הריק היה בשנת [[1910]] להעברת אותות [[טלפוניה]] למרחקים ארוכים. יותר מאוחר, מגברי מנורות יושמו לשוק [[תקשורת אלחוטית|התקשורת האלחוטית]] שהתחיל ב[[שנות השלושים]]. מגברים מסוג זה נבנו יותר מאוחר למטרות [[מוסיקהמוזיקה|מוסיקליותמוזיקליות]] ול[[טלויזיהטלוויזיה]] עד [[שנות ה-50]]. בזמנים אלו העוצמות היו נמוכות מאוד, בדרך כלל [[ואט]]ים ספורים, ולדוגמאולדוגמה, האזנה למקלטי רדיו בוצעה ב[[אוזניות]] וכמעט שלא הייתה תפוצה ל[[רמקול]]ים. בשל נוחות העבודה עם מגברים מבוססי טרנזיסטור, החל משנות ה-70 חלה עלייה בשימוש במגברים מבוססי טרנזיסטור, והשימוש מגברי מנורות החל לדעוך .

* בשל הפופולריות של מגברי הטרנזיסטור קשה יותר להשיג שפופרת הגברה חלופית במקום אחת שיצאה מפעולה ובמיוחד כאשר מדובר בשפופרות נדירות משנות ה-70 ומוקדם יותר. כמו כן, מחיר מגבר מנורות משנות ה-70 ומטה עשוי להגיע לעשרות אלפי דולרים אם הוא במצב טוב בשל ערכם ההיסטורי והמוסיקליוהמוזיקלי.