היגוי יתר – הבדלי גרסאות

לרוב, תגובתו הראשונית של נהג למצב של היגוי יתר היא עזיבה מהירה של דוושת התאוצה ואף בלימה, לרוב חלקית. תיקון זה מחריף את מצב הרכב וגורם להמשך סבסובו. בלימה מיידית בעוצמה מקסימלית, עוצרת את הרכב מהר יותר, ויכולה, על ידי נעילת ארבעת הגלגלים, ליישר את הרכב לעבר כיוון הנסיעה.

 

 

מסיבות אלו, השימוש בהיגוי נגדי בכלי רכב עם [[הנעה קדמית]] אינו כה יעיל. עדיין ניתן, בנהיגת כביש, לעזוב את הדוושות ולהשתמש בהגה (היגוי נגדי) בלבד לצורך ההשתלטות, ולתת למערכת ה[[מתלה (רכב)|מתלים]] של כלי רכב מודרני לפתור את הבעיה בעצמה. עם זאת, גם במקרה זה, לחיצה עדינה על דוושת התאוצה ושימוש בפחות היגוי מספקים תוצאה טובה יותר. אם הנהג מגיב מספיק מהר, די ביישור קל של ההגה תוך כדי תאוצה חזקה וקצרה, ולאחריה תאוצה קלה או שמירה על המהירות. פעולה זו מעבירה משקל אל הגלגלים האחוריים ומחזירה להם את האחיזה, ובסיבובים איטיים וחדים יותר, יכולה לגרום לפרפור גלגלים רגעי. בעת הפרפור, מאבדים הגלגלים הקדמיים את אחיזת הכביש, בדומה להחלקת הגלגלים האחוריים בהנעה אחורית, והכוח הצנטריפטלי הדוחף אותם מן החוצה מן הסיבוב מוביל לאיזון במקום ההיגוי הנגדי. בסיבובים מתונים יותר, אין צורך בהאצה חזקה אלא בתאוצה קלה ממושכת תוך כדי יישור ההגה.