האסכולה הוונציאנית (מוזיקה) – הבדלי גרסאות

בשנות ה-60' של המאה ה-16 התפתחו שתי קבוצות נבדלות במסגרת האסכולה הוונציאנית: קבוצה מתקדמת בהנהגת [[בלדאסארה דונאטו]] וקבוצה שמרנית, בהנהגת צארלינו, שהיה אז מאסטרו די קאפלה. החיכוך בין שתי הקבוצות הגיע לשיאו בשנת 1569, בקרב פומבי דרמטי בין דונאטו לצארלינו במהלך חגיגות סאן מארקו. החברים בפלג השמרני נטו לסגנון ה[[פוליפוניה]] [[האסכולה הפרנקו-פלמית|הפרנקו פלמית]]. עם סיעה זו נמנו [[צ'יפריאנו דה רורה]], צארלינו ו[[קלאודיו מרולו]]; חברי הסיעה המתקדמת כללו את דונאטו, [[ג'ובאני קרוצ'ה]] ובהמשך את [[אנדריאה גבריאלי|אנדריאה]] ו[[ג'ובאני גבריאלי]]. עוד נקודת מחלוקת בין שתי הקבוצות נסבה על השאלה, אם יש לתת לוונציאנים - או לפחות לאיטלקים - את משרת הצמרת של מאסטרו די קאפלה בסאן מארקו. בסופו של דבר הייתה על העליונה יד התומכים בכשרונות מקומיים, ובכך באה לקצה שליטת המוזיקאים הזרים בוונציה; בשנת 1603 התמנה ג'ובאני קרוצ'ה למשרה. ממשיכיו בתפקיד היו [[ג'וליו צ'זארה מרטיננגו]] ב-1609 ו[[קלאודיו מונטוורדי]] ב-1613.

האסכולה הוונציאנית הגיעה לשיא התפתחותה בשנות ה-80' של המאה ה-16, כשאנדריאה וג'ובאני גבריאלי חיברו יצירות ענק למספר [[מקהלה|מקהלות]], קבוצות [[כלי נשיפה ממתכת]] ו[[כלי קשת]] ו[[עוגב]]. היצירות האלה הן הראשונות שכללו [[דינמיקה (מוזיקה)|דינמיקה]], ובין הראשונות שכללו הוראות מפורשות לחלוקת תפקידי הכלים בהרכב. בין נגני העוגב שהיו פעילים בתקופה זו היו [[קלאודיו מרולו]] ו[[ג'ירולאמו דירוטה]]; הם החלו להגדיר סגנון וטכניקה אינסטרומנטאליים, שעברו לאירופה הצפונית בדורות הבאים והגיעו לשיאם ביצירותיהם של [[יאן פיטרסזון סוולינק|סוולינק]], [[דיטריך בוקסטהודה|בוקסטהודה]], ולבסוף [[יוהאן סבסטיאן באך|באך]].

המונח "האסכולה הוונציאנית" משמש לעתים להבחין בינה לבין ה"[[אסכולה הרומאית"]] מאותה תקופה, שהייתה בדרך כלל שמרנית יותר מבחינה מוזיקלית. מרכזים חשובים של פעילות מוזיקלית באיטליה של תקופה זו היו גם ב[[פירנצה]] (ערש הולדתה של ה[[אופרה]]), [[פרארה]], [[נאפולי]], [[פדואה]], [[מנטואה]] ו[[מילאנו]].