סן שאמון

טנק סנט שאמון (בצרפתית: Char Saint Chamond) היה הטנק הצרפתי השני שהוצג במלחמת העולם הראשונה, אחרי השניידר CA1.

טנקי סנט שאמון

רקע

הטנק תוכנן במגמה לאפשר לכוח מסתער לפרוץ את מכשולי גדרות התיל של שטח ההפקר שהפריד בין עמדות הביצורים של מלחמת החפירות במלחמת העולם הראשונה. בהגדרה היה על הכלי להיות בעל כושר עבירות, כך שיוכל לעבור מכתשים שנפערו בשטח בשל פגזי הארטילריה מבלי להתהפך, יוכל לעבור שוחות וידרוס מכשולי תיל; יהיה בעל כוח אש עצמאי כך שיוכל להתגונן ויהיה בעל שריון שיגן על צוותו מירי נשק קל של האויב. מטרת הכלי הייתה לפרוץ דרך לחיל רגלים שיבוא בעקבותיו.

ב-16 ביוני 1915 הציג מהנדס חברת שניידר, אז'ן ברילה (Eugène Brillié), אבטיפוס של הטנק לנשיא צרפת, ריימון פואנקרה. הטנק השתמש במנגנון זחלי (מזקו"ם) שבוסס על מנגנון הנעה של טרקטור ופותח יחד עם חברת סנט שאמון אך בהמשך נפרדו דרכי שתי החברות וכל אחת פיתחה כלי שונה על בסיס אותו תכנון ראשוני.

תיאור הכלי

ההבדל העיקרי בין הסנט שאמון לשניידר CA1 היה התותח. בסנט שאמון נעשה שימוש בתותח 75 מ"מ, אותו קליבר כמו בשניידר CA1, אך באורך קנה ארוך יותר של 12 קליברים (כלומר 90 סנטימטר), דבר שהפך את הכלי למעשה לסוג של תותח מתנייע, הראשון מסוגו בעולם. אורך הקנה, שלא היה קיים באפיון הצבא כלל, סיבך את התכנון ויצר חוסר-פרופורצייה בצידו הקדמי של הטנק, אך לבסוף בספטמבר 1916 היה מוכן ויוצרו 400 פריטים.

בנוסף לתותח צוייד הטנק ב-2 מקלעי הוצ'קיס 8 מ"מ משני צדדיו, ו-2 מקלעים בחזית, אחד לצד התותח ואחד מקביל.

הכלי היה ארוך יותר (בשני מטרים) וכבד יותר (ב-8 טון) מה"שניידר" אך גם מהיר ממנו (12 קמ"ש לעומת 7.5 על כביש) ומנועו החזק (90 כ"ס לעומת 60 של השניידר) איפשר לו יכולת תמרון גבוהה יותר. אולם בתנאי הבוץ של מלחמת החפירות היו משקלו הרב וחוסר הפרופורציה שלו לרועץ והוא הרבה להתקע, חרטומו קדימה. גם מערכת הזחלים הרבתה להתקע ולהשבר עקב המשקל העודף וטנקים רבים לא הצליחו להגיע כלל לשדה הקרב. עם זאת, נעשה בכלי שימוש מושכל יותר כנושא-ארטילריה בעורף הכוחות (על ידי ציוד רוב הכלים בתותח Model 1897 האמין, בעל טווח של כ-8 ק"מ) וכמשמיד סוללות ארטילריה גרמניות במהלך ההתקפי של מתקפת מאה הימים בסוף המלחמה, שם יכלה לבוא לידי ביטוי יכולת התנועה המהירה יחסית שלו.

צוות הכלי כלל נהג ושבעה אנשי צוות. השריון היה בתחילה בן 11 מ"מ, אך משהוכח בלתי יעיל הוספה לו שכבה של 8 מ"מ בקדמה, בגחון ובצדדים. הגג תוכנן בשיפוע כך שרימוני יד שהוטלו על הכלי יתגלגלו ממנו ארצה.

לאחר המלחמה יוצרו עוד כ-50 טנקים, חלקם סופקו לפולין במסגרת המלחמה הפולנית-סובייטית של 1920.

לקריאה נוספת

• Jean-Gabriel Jeudy, Chars de France, E.T.A.I., 1997
• Alain Gougaud, L'Aube de la Gloire, Les Autos-Mitrailleuses et les Chars Français pendant la Grande Guerre, 1987, Musée des Blindés, ISBN 2904255028