אדוארד קית'-רואץ' – הבדלי גרסאות

[[תמונה:Keith-Roach.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אדוארד קית''-רוץ']]

'''אדוארד קית'-רוץ'''' (ב[[אנגלית]]: '''Edward Keith-Roach'''{{כ}}; [[1885]] - [[1954]]), איש שלטון [[בריטניה|בריטי]] בתקופת [[המנדט הבריטי|המנדט]] ב[[ארץ ישראל]], שכיהן כמושל [[מחוז ירושלים]] ומושל מחוז [[הגליל]]. בעיני [[היישוב|היישוב היהודי]] נחשב עוין ביחסו ל[[ציונות]].

אדוארד קית'-רוץ' נולד בעיר [[גלוצ'סטר]] שב[[אנגליה]] בשנת 1885. אביו היה כוהן דת [[נצרות|נוצרי]]. למשפחה היו מספר ילדים והיא חייתה בצמצום. כנער עבד קית'-רוץ' כפקיד [[בנק]]. בשנת [[1902]] שלח אותו הבנק ל[[הודו]] לעבוד בסניפו ב[[מומבאי|בומביי]]. בשנת [[1905]] חזר ל[[אנגליה]] ועבד כחשב בחברה ב[[מנצ'סטר]]. בפרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]] התנדב לצבא הבריטי, שירת ב[[מצרים]] בדרגת רב סרן ולחם ב[[קרב גליפולי]]. בתום המלחמה נשאר ב[[סודאן]] והתמנה לקצין המחוז של חבל [[דארפור]]. שם למד את השפה ה[[ערבית]]. בחפשו קריירה וקידום ביקש העברה ל[[ארץ ישראל]] ובשנת [[1920]] הגיע לארץ, שבה השיג משרה מנהלית בממשל הצבאי הבריטי שקדם למנדט ובהמשך היה מאנשי שלטון המנדט.

לאחר הגיעו לארץ ישראל כתב קית'-רוץ', ביחד עם [[הארי צ'ארלס לוק]], איש ממשל בריטי בכיר שהתגלה כעבור זמן כ[[אנטישמיות|אנטישמי]] ועוין ליישוב היהודי, את "המדריך לארץ ישראל" (The handbook of Palestine) שיצא לאור בשנת [[1922]].

תפקידו הראשון של קית'-רוץ' בארץ ישראל היה עוזר למזכיר הראשי של ממשלת המנדט ולאחר מכן עוזר למושל מחוז [[ירושלים]]. בשנת [[1926]] התמנה למושל מחוז ירושלים במקומו של [[רונלד סטורס]]. קית'-רוץ' החזיק בתפקיד זה במשך 19 שנים, למעט פרק זמן מסוים בסוף שנות השלושים עת שימש כמושל מחוז [[הגליל]]. שימש כמושל מחוז ירושלים גם במשך שנות [[מלחמת העולם השנייה]], וזכה לכינוי "הפחה של ירושלים". לימים הכתיר את ספר זכרונותיו בשם זה (Pasha of Jerusalem). ב-[[1927]] עוטר בתואר קצין ב[[מסדר האימפריה הבריטית]] (OBE), במסדר זה חמש דרגות, והעיטור שקיבל, מן הדרגה השנייה, לא הקנה לו את הזכות להיקרא "[[סר]]". ב-[[1945]] פרש לגמלאות וחזר לאנגליה. נפטר באנגליה בשנת 1954.

כבר מראשית צעדיו בארץ ישראל גילה קית'-רוץ' עמדה שבעיני היישוב היהודי נחשבה כעוינת כלפי היהודים וה[[ציונות]]. הוא הגיע לארץ ישראל כאשר פעל בה [[ועד הצירים]], ועד של מנהיגים ציוניים בראשותו של [[חיים ויצמן]], שהוקם בעקבות [[הצהרת בלפור]] ופעל בין השנים [[1918]] - [[1921]] כשמטרותיו העיקריות היו הנחת יסוד יציב לבניית בית יהודי לאומי בארץ ישראל, דאגה ליהודי הארץ ולקשר בין התנועה הציונית והיישוב היהודי לבין השלטונות הבריטים בארץ-ישראל. קית'-רוץ' תיאר את חבי הוועד במילים "הם הסתובבו בבגדי חאקי וחגורות צבאיות ושאלו הרבה שאלות", ולדבריו הם גילו התלהבות יתר ומעט מדי זהירות וטאקט. את התנהלות הוועד הגדיר "תוקפנית". אנשי הממשל הבריטי, בעלי גישה קולוניאלית כמוהו, לא היו רגילים למנהיגים בעלי רקע [[אירופה|אירופי]] המדברים אליהם כדבר אל שווים. לדברי קית'-רוץ', אנשי הצבא העדיפו את ה[[ערבים]] על פניו של "ערב רב זה של יהודי מזרח אירופה".

התייחסותו נתפסה בקרב מנהיגי היישוב כלועגת ומזלזלת. ב[[ספר תולדות ההגנה]] מכונה קית'-רוץ' "אחת הדמויות האפלות שבין פקידי המנדט".

על פי הערכות שונות, נושא אדוארד קית'-רוץ' באחריות אישית בלתי מבוטלת בליבוי סכסוך זה. בשעות אחר הצהריים של [[23 בספטמבר]] [[1928]], ערב [[יום הכיפורים]] תרפ"ט, הגיע קית'-רוץ', בתפקידו כסגן מושל מחוז ירושלים בלווית קצין המשטרה [[דאגלס דאף]], לבית הדין ה[[אסלאם|מוסלמי]], "המחכמה", המשקיף על רחבת [[הכותל המערבי]]. בהשקיפו מחלון "המחכמה" על רחבת הכותל, אליה החלו להקבץ המתפללים, הבחין במחיצה קלה העשויה מסגרת עץ ואליה מודבקת יריעת בד, שהוצבה בין מקום התפילה של הגברים לבין מקום התפילה של הנשים. קית'-רוץ' נחרד ממראה עיניו. הוא הפנה את תשומת לב מארחיו, אנשי הדת המוסלמים, אל המחיצה. דאף העריך לימים כי לו שתק אז קית'-רוץ', אפשר שהכל היה עובר בשלום. אנשי "המחכמה", שראו את הכותל כחלק מ"חראם אל שריף" השייך ל[[מסגד אל-אקצא]], הגיבו בזעקה ודרשו מקית'-רוץ' לסלק מיד את המחיצה.

קית'-רוץ' ודאף ירדו אל הכותל ודרשו להסיר את המחיצה. הובטח להם על ידי השמש כי בגמר התפילה ימצא פועלים ערבים שיסירו את המחיצה. משלא הוסרה המחיצה, הגיע דאף לכותל בלווי תגבורת שוטרים, בשעת בוקר מוקדמת של יום הכיפורים, ולקול מחאת המתפללים וזעקות הנשים וניסיונות התנגדות מצדן, הוסרה המחיצה.

עם הגיעו לארץ בשנת [[1931]] של הנציב העליון [[ארתור ווקופ]], מי שחיים ויצמן תיאר אותו "הטוב שבנציבי ארץ ישראל", החלה תקופה חדשה, חיובית יותר, ביחסה של ממשלת המנדט ליישוב. ווקופ היה מקובל על הנהגת היישוב, שעמה קשר קשרים. חלק מאנשי הפקידות הנמוכה ביצע בשטח מדיניות חיובית זאת, אך אחדים מעמודי התווך של המדיניות האנטי-ציונית נשארו בתפקידיהם, כשהם מהווים משקל נגד למדיניות התמיכה ביישוב היהודי של הנציב העליון. בהם היו אדוארד קית'-רוץ', הארי לוק וזקן השופטים [[מייקל מקדונל]].

עם פרוץ [[המרד הערבי הגדול|מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט]] החלה ממשלת המנדט לעצור את מנהיגי המהומות, אך מאידך לא העזה לפגוע בחברי [[הוועד הערבי העליון]]. בעמדת פשרה זו תמכו מפקד משטרת המנדט [[רוי ספייסר]] ו[[לואיס אנדרוס]], שנחשבו מידידי היישוב. לעומתם ניצבה חבורה שנייה של פקידי ממשל פרו-ערביים ובראשם קית'-רוץ' ומקדונל, שסברו כי הפתרון למהומות הוא הפסקת ה[[עלייה]] היהודית לארץ ישראל, והתנגדו לדרכו של הנציב העליון. קית'-רוץ', שהיה אז מושל מחוז הגליל, ביקר בכפרים הערביים והרגיע את הכפריים בנאומים בהם הדגיש כי בשביתה הכללית הערבית אין כל רע, ובלבד שהערבים לא יקצינו את צעדיהם.

באוקטובר [[1938]] החלה ממשלת המנדט בפעולות נמרצות נגד המורדים, והזרימה כוחות צבא רבים לארץ ישראל. ב-[[18 באוקטובר]] 1938 כבש הצבא את [[העיר העתיקה (ירושלים)|העיר העתיקה]]. מנהיגי המורדים התבצרו בחצר המסגדים שעל [[הר הבית]]. קית'-רוץ' יעץ למפקדי הצבא שלא להיכנס לחצר המסגדים על מנת שלא לפגוע במקומות הקדושים ל[[אסלאם]], והמורדים התחמקו בלילות בטפסם על חומות המסגדים.

בסוף שנות השלושים, כאשר קית'-רוץ' שימש כמושל מחוז הגליל, ביקש [[דוד הכהן]], חבר מועצת העיר [[חיפה]], לקבל משלטונות המנדט אישור לסלילת כביש מהעיר התחתית אל [[מרכז הכרמל]]. לצורך כך היה נחוץ להתגבר על התנגדותו הצפויה של קית'-רוץ', שנהג לקצץ בתוכניות הפיתוח של חיפה העברית. דוד הכהן פגש בקית'-רוץ' בעת קבלת פנים, שנערכה על סיפון אוניית מלחמה בריטית, והצליח לשכנעו לתת הסכמתו לסלילת הכביש, בתנאי שייקרא על שמו. בכך נוספו למפת העיר חיפה "שדרות קיטרוטש" (כשמו של האיש בתעתיק העברי שהיה מקובל באותם ימים). הרחוב ירד ממרכז הכרמל, בהמשך רחוב מוריה במורד ההר אל [[הדר הכרמל]]. עם קום [[מדינת ישראל]] בוטל השם, והשדרה חולקה לשלושה מקטעים שנקראים עד היום על שם בריטים הידועים בתמיכתם בציונות - [[ג'וזאיה קלמנט וג'ווד]], [[פרדריק קיש]] ו[[אורד וינגייט]].

טביעת כל מעפיליה ואנשי צוותה של "סטרומה", נחשבת לאסון הגדול בתולדות [[ההעפלה]] לארץ ישראל. בספר זכרונותיו מתייחס קית'-רוץ' לאסון "סטרומה" ולזעם שאחז בעקבותיה ביישוב היהודי, בהתייחסות קצרה וקרה ונמנע מכל הבנה אנושית ואמפטיה לקורבנות. תאורו מאוזן ללא שמץ של רגש, כאילו היה כתב זר ולא מי שנשא משרה בכירה בממשלת המנדט. בתוקף מעמדו הבכיר וקשריו יכול היה קית'-רוץ' לנסות ולמנוע את האסון, אך הוא לא נקף אצבע, ובספרו ראה נכון לתארו באופן נייטרלי כביכול.

יתר על כן, בספרו מצא קית'-רוץ' לנכון לצטט את כרוז "מבוקש" שהוצא על הנציב העליון הרולד מקמייקל ויש הרואים בכך נסיון מצדו להטיל, בדרך עקיפה, את האחריות לאסון על כתפיו של מקמייקל בלבד ולנקות מאשם את הפקידות הבכירה של ממשלת המנדט, שהוא נמנה עליה.

המדריך שנכתב על ידי קית'-רוץ' והארי לוק יצא לאור בשנת 1922 ב[[לונדון]]. המדריך נפתח בהקדמה של [[הנציב העליון]] [[הרברט סמואל]]. במדריך 295 עמודים ובו מספר חלקים: [[גאוגרפיה]] ו[[היסטוריה]], עמים ודתות, מקומות בעלי עניין, מידע לתיירים, ממשלת המנדט ופעולותיה, [[גאולוגיה]], [[מכרה|מכרות]] ו[[משאבי טבע]]. כנספח למדריך מופיע כתב המנדט של [[חבר הלאומים]]. למדריך צורפה מפה של [[מסילת ברזל|מסילות הברזל]] בארץ ישראל וב[[עבר הירדן]].

הספר יצא לאור בשנת [[1994]], 40 שנה לאחר מות מחברו. בספר מתוארת שקיעתה של [[האימפריה הבריטית]] ממעמד של אימפריה עולמית, שהתרחשה במחצית הראשונה של [[המאה העשרים]]. קית'-רוץ' פותח את ה[[אוטוביוגרפיה]] שלו בתאור ילדותו בגלוצ'סטר, עבודתו בבנק ויציאתו להודו. הוא מתאר את חיי היום יום בבומביי התוססת שתחת שלטון ה[[מהרג'ה]], שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה, עובר לתאור חייו כמושל [[קולוניאליזם|קולוניאלי]] בסודאן ומגיע לארץ ישראל, שבה חי ופעל במשך 26 שנה. קית'-רוץ' מציג עצמו בספרו כמי שניסה לאזן באופן אובייקטיבי את האינטרסים המנוגדים של האוכלוסייה ה[[ערבים|ערבית]] והאוכלוסייה ה[[יהודי|יהודית]] בירושלים, ומלין על כך שמאמציו נכשלו בגין המחלוקת הגוברת בין שני העמים.

[http://www.isro-press.net/Struma.Rubinstein/Shimon/Keith.htm על קית'-רוץ' ופרשת סטרומה] באתר "Isro-Press".

{{מיון רגיל: קית'-רוץ', אדוארד}}