השאל-החכר – הבדלי גרסאות

לאור החשש לכך ש[[ארצות הברית]] תגרר ל[[מלחמת העולם השנייה]], בקשה ארצות הברית לחזק את שכנותיה ב[[מרכז אמריקה]]. בגלל שב[[מחלקת ההגנה של ארצות הברית]] הייתה הערכה נמוכה מאוד של צבאות מדינות מרכז אמריקה, לא ראו טעם לחזק את הצבאות של מדינות מרכז אמריקה מבחינת יכולתן לסייע בהגנה כנגד [[גרמניה]]. אולם מתוך רצון לדאוג ליציבות פנימית באותן מדינות, הוחלט לשתף אותן בתוכנית השאל-החכר. באוקטובר 1941 הייתה [[ניקרגואה]] המדינה הראשונה במרכז אמריקה לחתום עם ארצות הברית על חוזה השאל החכר. בתחילת 1942 נחתמו הסכמים עם [[קוסטה ריקה]], [[אל-סלבדור]] ו[[הונדורס]] ובנובמבר 1942 נחתם הסכם עם [[גואטמאלה]], הסכם שהיה בהיקף הגדול ביותר משאר מדינות מרכז אמריקה. ההיקף הכולל של ההסכמים עם חמש מדינות מרכז אמריקה היה 9.75 מיליון דולר, אך בפועל הועבר ציוד בערך של 5.4 מיליון דולר בלבד, מתוך זה 4.1 מיליון דולר עד סוף המלחמה והיתרה לאחר המלחמה. תקציב הביטחון הכולל של מדינות אלו נע בשנת 1941 בין 0.5-2 מיליון דולר, כך שהציוד שסופק היה בעל ערך רב למדינות מרכז אמריקה <ref>[http://books.google.com/books?id=y00MUWBxCrEC&pg=PA119 Robert H. Holden, '''Armies without nations''', Oxford University Press, 2004, pages 119-121]</ref>. רב הציוד שסופק למדינות מרכז אמריקה יועד להגנה מפני [[הצוללות הגרמניות במלחמות העולם הראשונה והשנייה|האיום של הצוללות הגרמניות]] על [[תעלת פנמה]] ונתיבי השיט בקריביים. כאשר האיום הגרמני פחת בסוף שנת 1942 גם היקף העברת הציוד למדינות מרכז אמריקה פחת <ref>[http://books.google.com/books?id=YA6-HTSJv5MC&pg=PA38 Thomas M. Leonard, John F. Bratzel, '''Latin America during World War II ''', page 38]</ref>.