פוליוויניל כלוריד – הבדלי גרסאות

פוליוויניל כלורידי התגלה בטעות לפחות פעמיים ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]]. בתחילה בשנת [[1835]] על ידי הנרי ויקטור רנו וב-[[1872]] על ידי יוג'ין באומן. בשני המקרים הפולימר הופיע כמוצק לבן בתוך מבחנות שהכילו [[ויניל כלוריד]] שנחשפו לאור [[השמש]]. בשנת [[1920]], הכימאי ה[[רוסי]] איוון אוסטרומילנסקי והכימאי הגרמני פריץ קלאטה, ניסו לרתום את ה־PVC לשימוש מסחרי אולם נתקלו בקשיים בעיבוד החומר הפריך והשביר.

בשנת [[1926]] פיתח ואלדו סימון מחברת [[גודריץ']] שיטה להגמשת החומר על ידי ערבובו עם תוספים שונים. על ידי כך הפך את החומר לידידותי לעיבוד, ומכאן הדרך לייצור בקנה מידה מסחרי הייתה קצרה.