תיאטרון הוד מלכותה – הבדלי גרסאות

'''תיאטרון הוד מלכותה''' ([[אנגלית]]:''' Her Majesty's Theatre''') הוא [[תיאטרון]] ב[[וסט אנד|ווסט אנד]] של [[לונדון]], הממוקם ברחוב ב[[היימארקטהיימרקט (לונדון)|רחוב היימרקט]], ב[[הסיטי של וסטמינסטר{{ה|סיטי של וסטמינסטר]]}}.

בסוף [[המאה ה-17]] הייתה תקופה של סכסוכים ויריבויות בין [[שחקן|שחקנים]] בלונדון, שהביאה לפיצול בחברת [[יונייטד קומפני]], אשר בידה היה ה[[מונופול]] להציג [[דרמה]] בלונדון, בשני התיאטרונים שהיו בבעלות החברה. הדרמטיסט וה[[ארכיטקט]] [[ג'ון ואנברו]] (John Vanbrugh) ראה לנכון לנצל את ההזדמנות הזו כדי לשבור את ה[[דואופול]] שהיו לשני התיאטרונים - [[תיאטרון דרורי ליין]], ולינקולן'ס אין (Lincoln's Inn - שהפך ברבות הימים ל[[בית האופרה המלכותית, קובנט גארדן]]). בשנת 1703 רכש ואנברו קרקע ב[[היימארקטהיימרקט (לונדון)|היימרקט]] ששימשה בעבר לאורוות סוסים, במחיר 2000 [[לירה שטרלינג|ליש"ט]]. ואנברו התכוון להקים תיאטרון שבו יחולקו הרווחים בצורה יותר הוגנת גם לשחקנים ול[[מחזאי|מחזאים]]. אל ואנברו הצטרף ה[[משורר]] והמחזאי [[ויליאם קונגריב]] כשותף ומנהל אמנותי.

בשנת 1778, קנו תומאס האריס והמחזאי [[ריצ'רד ברינסלי שרידן]] את חוזה החכירה לתיאטרון בסכום של 22,000 ליש"ט. הם השקיעו כסף רב בשיפוץ המבנה בידי האדריכל [[רוברט אדם]]. ה"מורנינג כרוניקל" תיאר את השינויים: "חלק נועדו להכניס בתיאטרון עצמו יותר אור, אלגנטיות ותחושה נעימה, חלק עבור נוחות החברה עצמה. צידי חזית הבניין עוטרו בציורי קיר מעשה ידי [[תומאס גיינסבורו|גיינסבורו]], ציוריים ויפים באופן ניכר. העמודים הכבדים שהעניקו לבניין מראה עגמומי שהזכיר יותר [[מאוזוליאום]] או בית לוויות מאשר תיאטרון, הוסרו". השיפוצים לא הועילו למצבו הכלכלי של התיאטרון והוא התחיל להחליף ידיים, כאשר כל אחד מוסיף לחובותיו של התיאטרון כהנה וכהנה. בשנת 1783 נאסר עורך הדין ויליאם טיילור, ששימש אז כמנהל הפיננסי של התיאטרון, בעקבות החובות הכבדים שהיה חייב לנושיו. התיאטרון המשיך להתגלגל בין מנהלים שונים, ביניהם גליני, רקדן לשעבר בחברת התיאטרון. בשנת 1789 פרצה אש בבנין התיאטרון, בשעה שחזרה נערכה על הבמה. הרקדנים ברחו החוצה בשעה שקורות בוערות החלו ליפול על הבמה. גליני הציע פרס של 300 ליש"ט למי שיביא לתפיסת העבריין, אך הוא מעולם לא נתפס. לאחר שהבית נשרף כליל, נכנס גליני לשותפות עם אדם בשם או'ריילי להצגת אופרה ב[[תיאטרון היימארקטהיימרקט|תיאטרון הקטן]] הסמוך, אך השניים הסתכסכו, ושניהם ניסו לקבל את הזכויות לבניית התיאטרון מחדש. בינתיים הצליח טיילור להגיע להסכם עם נושיו, וניסה לרכוש את מה שנותר מחוזה החכירה של ואנברו, אך זה היה כבר מובטח לאו'ריילי. אך בעיה חדשה צצה - הבניין החדש נזקק לשטח סמוך שהיה בשליטת תומך של טיילור. המלחמה כמעט והמשיכה לנצח, אך העונה שהפיק או'ריילי נכשלה בגדול כך שהוא נאלץ לברוח לפריז מפני נושיו שלו.

בשנים 1818-1820, הוצגו בתיאטרון הבכורות האנגליות של האופרות של [[רוסיני]] - "[[הספר מסביליה]]", "אליזבת מלכת אנגליה", "האיטלקיה באלג'יר", "סינדרלה" ו"טנקרדי". בשנות ה-20 של המאה ה-19 התיאטרון היה ידוע בשם "בית האופרה האיטלקי, היימארקטהיימרקט".

התיאטרון הנוכחי נפתח ב-38 במאי 1897. טרי הקים את הבניין מרווחים שעשה ב[[תיאטרון היימארקטהיימרקט]]. טרי התגורר וניהל את התיאטרון מאז הקמתו ועד למותו ב-1917. לצרכיו האישיים בנה טרי במבנה אולם אירועים וכן חדר מגורים. התיאטרון שוב לא נועד להצגת אופרות, אם כי בשנים הראשונות היו כמה הצגות אופראיות. התיאטרון נפתח בדרמה על פי הספר של גילברט פרקר "The Seats of the Mighty". הרפרטואר כלל המחזות של רומנים שונים מאת [[דיקנס]] ו[[טולסטוי]] כמו מחזות קלאסיים של [[מולייר]] ו[[שייקספיר]]. בתיאטרון גם נערכו הצגות בכורה של מחזות כמו "[[פיגמליון (מחזה)|פיגמליון]]" של [[ג'ורג' ברנרד שו]], כשטרי עצמו משחק בתפקידים ראשיים. ההפקות של טרי נודעו כהפקות ראוותניות ומרהיבות, בשילוב עם אפקטים מיוחדים והעלאת בעלי חיים על הבמה. ההפקות הללו היו פופולריות ומכניסות, למרות טענות שנשמעו כנגד טרי בעשור האחרון לחייו, על סגנון המשחק שלו המיושן לכאורה.