לימס פלשתינה – הבדלי גרסאות

בשנת [[1930]] פרסם החוקר הגרמני א' אלט מאמר שבו טען, שבתקופה בין דיכוי [[המרד הגדול]] (70-66 לספירה) לסיפוחה של [[הממלכה הנבטית]] ל[[האימפריה הרומית|אימפריה הרומית]] (106 לספירה), הוקמה מערכת הגנה בין [[ים המלח]] ו[[רפיח]], שהתבססה על מספר [[מצודה|מצודות]] ומצדים שחוברו ב[[דרך]], ומערכת זו נקראה לימס פלסטינה. ה[[היסטוריון]] ה[[יהודי]], [[ישראל]]י [[מיכאל אבי יונה]] קיבל בתחילה את טיעוניו של אלט לגבי ראשיתו של הלימס, אך לאחר מכן הציע תיארוך מאוחר יותר והוא לסוף [[המאה ה-3]] לספירה, תקופתו של הקיסר [[דיוקלטיאנוס]]<ref>מ' אבי-יונה, 'לשאלת זמנו של הלימס הארץ-ישראלי', ''ארץ ישראל'' 5 (1958): 137-135.</ref>.

משנת [[1958]] ערך ה[[ארכיאולוג]] [[מרדכי גיחון]] [[סיור]]ים רבים, על מנת לזהות שרידים ששייכים ללימס פלסטינה. הוא זיהה 161 [[אתר ארכאולוגי|אתר]]ים שלדעתו קשורים ללימס. הוא סבר כמו אלט שראשיתו של הלימס בסוף [[המאה ה-1]] לספירה, לדעתו הלימס היה קו הגנה רומי שנבנה על בסיס קו ההגנה ההרודיאני, והשתרע מים המלח, דרך [[בקעת ערד]] ו[[באר שבע]], עד [[הים התיכון]].לאחר סיפוח הממלכה הנבטית בשנת 106 לספירה, נוספו עוד קווי הגנה ללימס, הקו שעובר מרפיח- [[חלוצה]]- [[עבדת]]- [[פטרה]], והקו ב[[ערבה (גאוגרפיה)|ערבה]] שמשתרע מ[[צוער (עיר מקראית)|צוער]] עד [[אילת]]. קווי הגנה אלו נועדו להגן על הארץ מפני פשיטות של [[נווד]]ים, ולהגן על ה[[מסחר]] ב[[דרך הבשמים]]. מערך הגנה זה הגיע לשיאו בתקופת דיוקלטיאנוס, כאשר בתקופה זו גם עבר [[הלגיון העשירי פרטנסיס]] לאילת. מערך הגנה זה התקיים עד [[הכיבוש הערבי של ארץ ישראל|הכיבוש המוסלמי]] בשנת 634 לספירה<ref>מ' גיחון, 'אתרי הלימס בנגב', ''ארץ ישראל'' 12 (1975): 166-149.</ref>.

חלק מהארכיאולוגים וההיסטוריונים בארץ ובחו"ל קיבלו את הניתוח והתיארוך של גיחון, וחלק הביעו ביקורת. ההיסטוריון [[ישראל שצמן]] סבור שהמונח 'לימס פלסטינה' אכן שימש לציון חלק מהנגב, ולפי תיארוך המקורות הכתובים וניתוח הממצא הארכיאולוגי, זו היתה כנראה מערכת הגנה שהוקמה לראשונה בתקופתו של דיוקלטיאנוס<ref>י' שצמן, 'בעיות הביטחון בדרום-יהודה בתקופה שלאחר המרד הגדול', ''קתדרה'' 30 (1984): 32-3.</ref>. [[בנימין איזק]] שולל את כל ההנחות של גיחון וקודמיו, וטען שלימס פלסטינה היה אזור שהוגדר בסוף המאה ה-3 ותחילת [[המאה ה-4]] לספירה. אזור שהיתה לו משמעות מנהלית, והוא היה תחת [[שלטון צבאי]] שבראשו עמד [[דוכס]]. הוא מיחס למצודות חשיבות אחרת מאשר הגנה על ה[[גבול]], וכנראה הכילו יחידות [[צבא]] שעסקו בפעולות שונות כמו [[שיטור]] בערים, איסוף [[מס|מיסים]], פיקוח על הדרכים ומקורות ה[[מים]]<ref>B. Isaac, ''The Limits of Empire'', Oxford, 1990: 161-163, 186-187.</ref>.

כיום ידוע בעקבות ניתוח [[סקר ארכיאולוגי|סקר]]ים ו[[חפירה ארכיאולוגית|חפירות]] שבוצעו, שבנגב לא התקיים מערך מבוצר צפוף מ[[התקופה הרומית]], כמו שידוע ממקומות אחרים כמו לאורך [[נהר הריין]] וה[[דנובה]]. חלק מהאתרים שזיהה גיחון הם לא אתרים צבאיים, התיארוכים של רבים מהמצודות והמצדים אינם נכונים, ובנוסף ניתוח של המצודות והמצדים מראה שרוב התקופה הרומית, הנגב לא הכיל כוחות צבא גדולים שיכלו לעצור פלישה מאסיבית של נוודים מה[[מדבר]]. ידוע על מחנה צבא רומי בעבדת, המחנה תוארך על ידי פטר פביאן לראשית [[המאה ה-2]] לספירה, והוא שימש כמרכז צבאי ראשי על [[דרך הבשמים]], לאחר סיפוח הממלכה הנבטית לאימפריה הרומית. הדרך והביצורים בין [[פטרה]] ל[[עבדת]] ננטשו בראשית המאה ה-3 לספירה, וממחצית המאה ה-3 לספירה השתמש הצבא הרומי בדרך מאילת-[[מעלה עקרבים]]-[[ממשית]], כאשר הליגיון העשירי עבר מירושלים לאילת. ממערב לבאר שבע בתקופה זו לא ידוע על מצודות גדולות. ובבאר שבע כנראה שכנה [[קוהורטה]] שהיוותה את הכוח העיקרי ב[[צפון הנגב]]<ref>פ' פביאן, ''עבדת בתקופת הקמת פרובינקיה ערביה: מחנה הצבא הרומי ומקומו במערך הבטחון בשוליים המזרחיים של האימפריה'' (דוקטוראט), באר שבע, אוניברסיטת בן גוריון.</ref>.

נוכחותן של יחידות צבא רומיות בנגב ידועה ממקורות כתובים מהמאה ה-4 והלאה. ב[[פפירוסי ניצנה]] מתוארת יחידה צבאית שחנתה ב[[תל ניצנה|ניצנה]] מאמצע [[המאה ה-5]] לספירה. בחיבור הביזנטי '[[Notitia Dognitatum]]' מצויונות חנייתן של שש יחידות צבא בצפון הנגב: Zoara (צוער) , Moleatha (מוליאתה), Berosaba (באר שבע), Birsama ([[באר שמע]]), Menois (מעון?), Chermula (כרמל). ב'[[אונומסטיקון]] של [[אוסביוס מקיסריה|אוסביוס]]', מתחילת המאה ה-4 לספירה, נזכרים חילות מצב בכרמל, באר שבע, צוער, תימן, תמרה, אדומים, מפעת ואילת<ref>י' שצמן, 'בעיות הביטחון בדרום-יהודה בתקופה שלאחר המרד הגדול', ''קתדרה'' 30 (1984): 12-11.</ref>.