הכנסייה הסורית-אורתודוקסית – הבדלי גרסאות

'''הכנסייה הסורית אורתודוקסית''' ([[ארמית חדשה]] '''ܥܕܬܐ ܣܘܪܝܝܬܐ ܐܪܬܘܕܟܣܝܬܐ''') היא [[כנסייה]] [[נצרות|נוצרית]] "מונופיזיטית" או "לא כלקדונית", היינו, אחת מהכנסיות הלאומיות שהתפצלו מהזרם המרכזי של הנצרות בוב[[ועידת כלקדון|ועידת כלקדון]] בשנת [[451]].

ה[[פטריארך|פטריארכיה]] של [[אנטיוכיה]] פולגההתפלגה על ידיבעקבות הצהרת [[כלקדון]] אשרבאשר לשני הטבעים של [[ישו]]. הלא -כלקדוניים הפכו לכנסייה נפרדת הידועה כיום ככנסייה סורית יעקוביתית (או כנסייה סוריתהסורית אורתודוקסית) והחלקדוניםוהכלקדונים המשיכו ככנסייה אורתודוקסיתהאורתודוקסית של אנטיוכיה. יש המכנים את הכנסייה יעקובינים"יעקוביטים" על שם [[יעקב בראדאיוס]] שארגן את הכנסייה ה[[מונופיזיטיזם|מונופיזיטית]] ב[[סוריה]] ב[[המאה ה-6|מאה ה-6]], אבל הסורים אורתודוכסים אינם מוכנים שכנסייתם תיקרא על שם אדם והאם רואיםורואים בכינוי זה ביטוי עוין. הפטירארךהפטריארך הסורי אורתודוכסי יושב כיום ב[[דמשק]]. הכנסייה השתמשה בשפה ה[[ארמית]]-סורית ולא ב[[יוונית]] כביטוי לעצמאותה. מספר הסורים אורתודוכסים בעולם הדוברים ארמית הוא כמאה אלף איש.

לראשם חובשים הכמרים הסורים ברדס שחור ששני חלקיו מחוברים בחוט רקמה. בכל חלק של הכובע רקומים שישה [[צלב|צלבים]] וצלב גדול בגבו. ברדס זה, הדומה לזה שחובשים הנזירים ה[[קופטים]], מכונה בפי הסורים "סקימו". מסורת שמקורה ב[[מצרים]] מספרת כי מייסד ה[[נזיר]]ות [[אנטוניוס הגדול|אנטוניוס]] היה שקוע בקריאת כתבי הקודש על שפת ה[[נילוס]] וה[[שטן]] שלח לו פיתויים ואולםאולם אנטוניוס לא התיחס אליהם. השטן הגיע למסקנה כי הכובע שלראשו של הנזיר אוטם את חושיו וניסה לחטוף את הכובע. אנטוניוס התעשת ותפס את קצהו השני של הכובע עד שניצח ונפל ארצה כשהכובע בידו אך קרוע באמצעו. מאז משאירים הנזירים את התפר גלוי במרכז להזכירם את פיתויי השטן. הצלבים מימין ומשמאל מסמלים את שנים עשר [[השליחים]] והצלב מאחור-את [[ישו]].

על-פי המסורת הסורית, הנוכחות שלהנוכחותה ב[[ירושלים]] היתה רצופה ומאז [[1465]] ה[[בישוף|בישופים]] הסורים מתגוררים דרך קבע ב[[מנזר מרקוס הקדוש]] בעיר. הם שימרו זכויות מסוימות במקומות הקדושים אולם הם כפופים לפטריארכיהל{{ה|פטריארכיה הארמנית}} כחלק מה[[סטטוס קוו]]. מרבית חברי הקהילה הגיעו כ[[פליט]]י הטבח העות'מאני במרכזים סוריים ב[[אנטליהאנטוליה]] ב[[מלחמת העולם הראשונה]]. כמו הארמניםה[[ארמנים]] בירושלים גם הסוריםהקהילה הגיעוהסורית הגיעה לשיא לשיאםגודלה ב[[שנות ה-40]], כשרבים מהחבריםמחבריה התמקמו מחוץ ל[[העיר העתיקה{{ה|עיר העתיקה]]}}. הקהילה סבלה מנסיגה גדולה לאחר [[מלחמת העצמאות]] ומספר חבריה פחת בכמחצית. ב-[[1990]] היו כ-200 סורים בירושלים וכ-1,500 ב[[בית לחם]] (זאת לעומת כ-20002,000 בירושלים ב-[[1945]]). הסורים לא אימצו את הזהות הערבית והם מתרחקים מהפעילותמפעילות הפוליטיתפוליטית. הם מנסים להימנע מהקונוטאציה הלאומית של המושג "סורי" ומעדיפים את המושגים "ארמאי", "אשורי" או "syriac".

המרכז הסורי בירושלים הוא בכנסיית מרקוס הקדוש, בה הם מזהים את מקום [[הסעודה האחרונה (אירוע)|הסעודה האחרונה]] של [[ישו]]. מסורת סורית אחרת מזהה מקום זה בכיתובביתו של מרקוס (הוא יוחנן המכונה מרקוס על פי [[מעשי השליחים]] י"ב 12). לפתח הבית הגיע [[פטרוס]] לאחר שנמלט באורח נס מחיילי [[הורדוס]] וכאן התגוררה אמו של ישו, [[מריה]], לאחר ש[[צליבת ישו|נצלבצליבתו]]. לטענתם, שם התכנסו [[השליחים]] כאשר שרתה עליהם [[רוח הקודש (נצרות)|רוח הקודש]] ומכאן יצאו להפיץ את ה[[נצרות]]. הם [[טבילה (נצרות)|הטבילו]] איש את רעהו, ואגן הטבילה קטן הממדים שמור ב[[מזבח]] מוזהב עטור ב[[כיפה (מבנה)|כיפה]].