מפלגת הלייבור העצמאית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 36:
היחסים עם האיגודים המקצועיים אף הם היו בעייתיים. בשנות התשעים של המאה ה-19 לא היו למפלגה קשרים רשמיים עם איגודים. אנשי איגודים בודדים סייעו למפלגה, אך לא היה קשר רשמי עם ההנהגה.
ב-[[1900]] הייתה המפלגה בין הגופים שאירגנו את "וועדת הייצוג של הלייבור" ביחד עם גופים נוספים. הוועדה, שמטרתה הייתה להביא לבחירת כמה שיותר מועמדים מטעם תנועת העבודה, התגבשה בשנת [[1906]] ל[[מפלגת הלייבור הבריטית]], ומפלגת הלייבור העצמאית הצטרפה אליה מייד כחטיבה עצמאית. הקשר בין התנועות איפשר לאנשי מפלגת הלייבור העצמאית להמשיך ולנהל את ענייניהם, לכנס את כנסיהם ולהחליט את החלטותיהם, כאשר אנשיהם במפלגת הלייבור היו מחוייבים לקדם מדיניות ברוח החלטות אלו. בתמורה לכך סיפקה המפלגה את עיקר בסיס הפעילים של מפלגת הלייבור בשנותיה המוקדמות. ועדיין, לא היו אלו יחסים הרמוניים. רבים מחברי המפלגה העצמאית ראו את מפלגת הלייבור כמתונה מדי, ורצו בפעולה תקיפה יותר בנסיון לקדם את הרפורמות הסוציאליסטיות.
===מלחמת העולם הראשונה===
ב-[[11 באפריל]] [[1914]] חגגה המפלגה את יום הולדתה ה-21 בקונגרס בברדפורד. בעשור שקדם לכינוס גדלה המפלגה ומנתה 30,000 חברים. רוב חברים אלו היו [[פציפיזם|פציפיסטים]]. מלחמת העולם הראשונה שפרצה באוגוסט של אותה שנה זיעזעה את השמאל הבריטי. רוב חברי מפלגת הלייבור, ורובם של 40 חברי הפרלמנט מטעמה תמכו במלחמה. רק מפלגת הלייבור העצמאית נותרה איתנה בהתנגדותה.
התנגדותה של מפלגת הלייבור העצמאית למלחמה עלתה לה במחיר כבד, הן במעמדה כלפי הציבור בכללותו והן ביכולתה לשלוט בפוליטיקאים שפעלו מטעמה. רבים מחברי הפרלמנט שייצגו אותה עזבו אותה, ביניהם מנהיגי מפלגת הלייבור בעתיד [[ג'ורג' ניקול בארנס]] ו[[ג'. ר. קליינס]]. אחרים נותרו נאמנים לעקרונותיהם, והבולט בהם רמזי מקדונלד, פציפיסט מושבע, שנותר בהתנגדותו למלחמה, ובשל כך ויתר על משרת מנהיג מפלגת הלייבור, לטובת [[ארתור הנדרסון]].
| |||