דג'מבה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
מ בוט החלפות: אזור; מסוים; מצוין; ארצות הברית; בדרך כלל; תל אביב; מוזיק; לעתים; מעוניינים; ידיים; ייחודי; לב; כדי; אלתור; מוזיקליים; עניין; סצנה; |
||
שורה 2:
==דג'מבה / ג'מבה / ג'מביי==
'''הג'מבה''' (Djembe) – כלי הקשה לניגון סולו וליויים, והדונון ( Doundoun/Dunun ) – תופי בס, המגיעים בשלושה גדלים שונים ומוצמדים אליהם פעמוני ברזל,
הג'מבה הינו תוף בצורת גביע השייך לקטגוריית כלי ההקשה. הג'מבה מיוצר מגזע עץ אחד שרוקן מתוכנו, בחלקו העליון הוא מכוסה בעור של עז מיובש ומגולח. מידת המתח של העור תקבע באמצעות חבל, שיקשור אותו על העץ, ומידת המתיחות תקבע גם את גובה הצליל של התוף. לג'מבה של הסוליסט יהיה צליל גבוה יותר מלג'מבה של המלווים.
שורה 9:
על הג'מבה מנגנים עם הידיים וניתן להגיע לצלילים שונים באמצעות מיקום הידיים במקומות שונים על התוף, ובאופן שבו מכים על התוף. טווח הצלילים הוא רחב, החל מבס ( מכה במרכז התוף) , טון ( חוץ התוף) והסלאפ המטאלי ( בשולים החיצוניים של התוף).
המאסטר ממדי קייטה מתאר את הג'מבה: " הג'מבה הוא כלי המביע הנאה, הוא מעודד חברות ואהבה והוא גם מעודד את החקלאים בעבודת השדה. זהו כלי שמדבר לנשים, לגברים, לילדים, ולמבוגרים. זהו כלי לתקשורת בין כפרים,
==רקע==
שורה 15:
הצורה הנוכחית של הג'מבה התפתחה ככל הנראה מכלי כתישה. בעבר, התופים יוצרו על ידי נפחים, והטקסים המלווים ייצור כל תוף, מתקיימים היום כפי שהם התקיימו לפני עשרים שנים.
בזמנים הללו, הג'מבה יוצר רק לשימוש אישי. בעבר, בניגוד להיום, לא בנו תופים לשימוש מסחרי, איש לא העלה בדעתו לגבות כסף עבור בניית תוף. נגן הג'מבה של הכפר הלך לנפח, ביקש לבנות עבורו תוף חדש ושילם תמורתו בעשרה אגוזי קולה. הנפח ראה בבקשה זו כבוד גדול. תהליך בניית התוף מלווה בטקס. בתחילת הטקס הם ילכו לראות את העץ שישמש לבניית התוף... לפני כריתת העץ הם ירקדו, ישרו ויתופפו. הנפח ופמלייתו יגישו לעץ כמנחה את עשרת אגוזי הקולה, ויסבירו לרוח העץ כי הוא העץ הנבחר וכן גם יתנצלו בפני רוח העץ על כך שצריך לכרות אותו. לאחר כריתת העץ, תגולף הצורה החיצונית הבסיסית של התוף, לאחר מכן הליבה הפנימית של העץ תרוקן מתוכן. טקס נוסף, המציין את מתן הקול לתוף הג'מבה, יתקיים מיד לאחר הגילוף הסופי של התוף ומתיחת העור על חלקו העליון. לפני שנים, השתמשו בעור של אנטילופה, מאוחר יותר התשמשו בעור של עז.
הטקס הסופי יתקיים בעת הניגון על התוף,
==דונון/ דונדון==
שורה 23:
==חשיפת הג'מבה למערב==
בספרו מבוא לג'מבה, קארי, מציין כי התוף הוצג לראשונה מחוץ למערב אפריקה בשנת 1950, בעת המסע העולמי של הבלט האפריקאי ([[Les Ballets Africains]] ), תחת ניצוחו של פדובה קייטה מגינאה. עד לשנות ה – 80 הג'מבה היה מוכר רק לקומץ מועט של
ישנן מספר סיבות להתעניינות המאוחרת שגילה העולם בג'מבה, בניהן, הבדלים תרבותיים ולשוניים בין
שתי להקות הבלט של [[גינאה]] ([[Les Ballets Africains]] שלימים שינתה את שמה ל"בלט הלאומי של גינאה", וקבוצת הבלט השנייה של גינאה [[Ballet Djoliba]] שנוסד ב 1965 ), החלו בהפצת אלבומים דרך חברות הפקה אירופאיות. נראה שמסוף שנות ה-80 העניין שמגלה העולם
==שימוש בג'מבה==
למרות
מורי הג'מבה נאלצו לגלות יצירתיות בנוגע לאופן העברת חומר הלימוד לתלמידים הלא אפריקאים וכתוצאה מכך, מקצבים פלואידים הפכו לפשוטים ותבניתיים יותר, פחות
מעגל הריקוד המסרותי בהשתתפות בני הכפר, המקיפים את המתופפים בטקסים, נשבר, ונפתח לשורות שורות של קהל מערבי היושב באולם וצופה במופע באופן פאסיבי, (שם).
באותו האופן, גם סוגים שונים של כלי נגינה, שרק
את החידוש האחרון, שהתפתח מהבלט האפריקאי והתקבל ברגשות מעורבים, הביא נגן הג'מבה ממדי קייטה (
והרכבו "Percussions de Guinee". הם יצרו וריאציה חדשה, שבה אנסמבל המתופפים מופיע לבד, ללא צורך ברקדנים, כך שהפוקוס על הבמה עובר לנגנים ולכריזמה ולוירטואוזיות של המתופף הסוליסט.
את רפרטואר המקצבים שמנגנים כיום בג'מבה שאבו ממקורות שונים במערב אפריקה ולא רק
פיתוח סגנון תיפוף אחיד ובינלאומי קרה הודות לשינויים שנאלצו האמנים האפריקאיים לבצע במורשת
סגנון התיפוף של הבלט הוא שונה. הכוריאוגרפיה מהוקצעת. ישנה קבוצה גדולה של נגנים הרוקדת בו זמנית בתיאום עם המתופפים, כדי לא לשעמם את הקהל שבא לצפות במופע אך לא מהשתתף בו, הם מנגנים לפעמים מעל ל-30 מקצבים שונים במופע שאורך שעה בלבד (שם).
באפריקה ,בניגוד למעגלי מתופפים במערב, מספר המתופפים באנסמבל הוא קטן וכך גם מספר המקצבים שהם מנגנים. מספר המשתתפים המינימלי הוא שלושה: סוליסט, נגן ליווי על הג'מבה ותוף דונון.
תעשיית
==מעגל המתופפים==
בספר "A life for the djembe", המתופף ממדי קייטה ( Mamady Keita), מסביר את סוד המשיכה של אנשים ברחבי העולם למקצבים האפריקאיים ולתוף הג'מבה. הוא אומר: " ראיתי כי אנשים, באשר הם, נפתחים דרך
נגן הג'מבה מרגיש תחושה גוברת של הנאה ואנרגיה. הניגון
Billmeier, (2004), ממשיכה את דבריו של ממדי, וכותבת על הדינמיקה בתוך מעגל המתופפים.
כשקבוצה של אנשים מנגנת מקצב אחד, השינוי מורגש מעבר ליחיד, השינוי מורגש בכל הקבוצה. הקבוצה כולה נעה כאחת לרמה גבוהה יותר של סינכרוניזציה. סינכרוניזציה היא המכניזם המרכזי במח, חוק טבע וצורך אנושי בסיסי. אנשים הפועלים בסנכרון מרגישים קרובים יותר אחד לשני.
הקולות הרבים והחופפים, הנשמעים במקצבים של בני שבט המלינקה (ממערב אפריקה), מאלצים כל נגן להקשיב לכל שאר הנגנים בקבוצה ולהתייחס לקולם. ככל שהם יתכווננו זה לזה לעומק, כך גם המקצב שהם מנגנים ישמע טוב יותר. אין זה עניין של ידע טכני טוב יותר, גם קבוצת מתחילים יכולה לנגן בצורה
==
על פי עדויות, את הג'מבה הראשון הביא לישראל המתופף יחיא אזולאי, אשר למד תיפוף אפריקאי באמסטרדם. יחיא ייסד קבוצת תיפוף בסטודיו בנווה צדק וכך הכשיר את הדור הראשון של המורים, שלימים הקימו קבוצות לימוד משלהם. כיום, מתופפים רבים נפגשים אחת לשבוע בחוף המתופפים, אשר נמצא בדרומה של העיר תל
[[קטגוריה:כלי הקשה]]
|