דן עומר – הבדלי גרסאות

עומר התגייס לשירות ב[[חטיבת גולני]], היה חייל מצטיין ואף השתתף בפעילות קרבית. יותר מאוחר הסתבך עם הצבא ושוחרר שחרור מוקדם. באותן שנים כבר היה מבאי בית הקפה "[[טעמון]]" ב[[ירושלים]], והתקבל בזרועות פתוחות ל[[בוהמה]] הירושלמית. הוא יצא לאנגליה, כדי להשתלב בעסקי המשפחה, אך נטש אותם והתקרב לחבורת האמנים הישראליים שישבו ב[[לונדון]] בראשית שנות הששיםהשישים, בהם [[עמוס קינן]], [[שמעון צבר]], [[מנשה קדישמן]] ואחרים. על פי סיפוריו התקרב גם לפילוסוף האנגלי הנודע [[ברטרנד ראסל]].

בשנת 1961 שב דן עומר לירושלים ופתח לזמן קצר חנות ספרים, ממול לקפה [[טעמון]]. הנסיון נכשל, והחנות נסגרה. הוא ניהל חיי בוהמה פרועים, וקנה לו שם של יוזם קטטות. בין השאר התגרה ב[[חבר כנסת|חברי הכנסת]], בבניין הסמוך, שבו שכנה באותה עת, והסתבך לא פעם עם [[משמר הכנסת]]. ביכורי כתיבתו, בעיקר שירים, לא צלחו, והוא לא פרץ אל ציבור הקוראים בארץ.

עומר אימץ לעצמו את גינוני משוררי [[דור הביט]] האמריקאי. הוא כתב את יצירותיו ברוח יצירותיהם, תרגם את ספריהם, והיה [[אפיגוניות|אפיגון]] נלהב של בשורת סופרי הביט בישראל. ספרו הפורנוגרפי והמתגרה "בדרך" (1966), שכתב בעקבות הספר "בדרכים", של [[ג'ק קרואק]], גרם לשערורייה רבתי בעולם המו"לות והמוסר בארץ. ה[[צנזורה]] ניהלהתבעה נגדואת מערכההמחבר ארוכה,על משפטיתפרסום וציבוריתדברי תועבה בניגוד לחוק, וסופוועומר נדון למאסר על תנאי ולקנס כספי. שמשפטוהעניין הגיע להכרעת [[בית המשפט העליון]] בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים<ref>ע"פ 495/69 '''דן עומר נ. מדינת ישראל''', פ"ד כד (1) 408</ref>, שדן בערעורו של עומר על הרשעתו בעבירה של "פרסום תועבה" לפי סעיף 179 לפקודת החוק הפלילי, שחלה אז. על אף שבית המשפט העליון הניח כי מטרתו של עומר הייתה "להשתמש בדברי הניבול בתור אמצעי במלחמתו נגד תופעות חברתיות הנראות שליליות בעיניו..... כדי לזעזע ולהדהים את הקורא, שיתעורר מתרדמתו", קבע בית המשפט כי אין להשתמש לכך בכל האמצעים, וכי פרסום חומר תועבה אינו חדל מלהיות כזה אף אם המניע לכך היה כשר. פסיקה זו נחשבת כיום למיושנת, ויש להניח כי פרסום ספרו של עומר כיום היה זוכה להגנת בית המשפט, אם העניין היה מגיע להגשת כתב אישום.

עומר היה מבקר ספרותי חריף ונשכני במיוחד. במשך שבע שנים ערך את הטור הספרותי "נמר של נייר", בשבועון "[[העולם הזה]]". הוא חולל לא מעט שערוריות ספרותיות, הן כסופר והן כמבקר. הוא פגע בכוונת מכוון במבוקריו, ועורר עליו טינה ושנאה של רבים. יחד עם זאת, היה מדורו "נמר של נייר" אולי החריף והאמיץ שכלישבכלי הביטוי והביקורת באותה תקופה ותרם תרומה מכרעת לריענון שורות ושחיטת [[פרה קדושה|פרות קדושות]]. במקביל היה עומר פטרונם של מחברים, צעירים וותיקים כאחד, שנדמו בעיניו יוצאי דופן או אנטי-מימסדייםממסדיים דוגמת [[מרדכי אבי-שאול]], [[מידד שיף]], [[עמוס אריכא]], [[יגאל גלאי]], [[רינו צרור]], [[אריה קרישק]], [[יצחק בר-יוסף]] ורבים אחרים.

*'''שתיקה''', דיג’סטדיג'סט הבית השלישי, עורכים דן עומר ו[[שמעון צבר]], תשכ"ח 1968.

*'''שירים חזותיים''', אנתולוגיה, הביא לדפוס דן עומר, ירושלים תשל'"ג 1973.

*'''‫עשרים ושניםושניים מלחמשירים''', (מלחמה שירים), ירושלים תשכ'"ח 1968.

*'''‫אלוהים בגי’נסבג'ינס''', ושירים אחרים, 1962-1965, ירושלים 1966.

*'''דניאל איש חמודות''', תל אביב תשמ'"א 1981.

*''' תריסר שירים גרמניםגרמניים נבחרים''', [[גינתר גראס]], [[אינגבורג בכמן]], [[הלמוט הייסנבולט]], [[פאול צלאן]], [[אריך פריד]] ; תרגום - דן עומר, רישומים - [[תרצה ולד]], ירושלים 1969.

*'''תלויים על צלב הברזל''', אנתולוגיה לשירה גרמנית חדשה, דן עומר, תל אביב, תשל'"ט 1979.

*'''נהמה''', שירה [[ביטניק]]ית אמריקנית, מאת [[לורנס פרלינגטי]], [[אלן גינסברג]], [[גריגורי קורסו]], ערך ותרגם דן עומר, הקדים [[אלן ג’ופרואהג'ופרואה]], ירושלים 1967.

*'''חומה של אותיות''', על ירושלים בספרות, מאת דן עומר, נדפס ב[[הרובע היהודי בעיר העתיקה ירושלים]], תשמ'"ז 1987.