פאקס דאי – הבדלי גרסאות

חוקי ירושת הבן הבכור ([[פרימוגנטורה]]) הותירו את הבנים הצעירים של המשפחות האריסטוקרטיות במסע חיפוש אחר אדמות, שהן מקור הכוח העושר והכסף באירופה. מתוך בנים אלו החל להתבסס מעמד ה[[אביר]]ים שמילאו את חייהם במלחמות, בתקיפת כפרים ואחוזות של אצילים אחרים ואגב כך בתקיפת מנזרים ואנשי כנסייה. ה[[אריסטוקרטיה (מעמד)|אריסטוקרטיה]] רצתה לממש את האידיאלהאידאל האריסטוקרטי של הפגנת עושר ולשם כך הייתה זקוקה לכסף. מאחר והאריסטוקרטיהשהאריסטוקרטיה לא הייתה יצרנית ואת האחוזות שהם החזיקו הם כבר סחטו ככל האפשר, הדרך להשגת כספים אלו היו שוד וביזה. את השלל נטלו מכל מי שהתאפשר להם, כולל כנסיות ומנזרים ובעיקר מהאיכרים שישבו על נחלות של אצילים אחרים.

בזמנים כגון אלה, כאשר תושבי האזור היה סובלים מאי-סדר הנובע מסכסוכים מקומיים, נציגות הדת המקומית הכוללת אבות מנזר ובישופים, הייתה נוהגת לכנס מועצה. שלחו הזמנות לאנשי אצולה מקומים ולכל נכבדי האזור. הכמורה הייתה מביאה למקום ההתכנסות את כל [[שרידי קדושים|שרידי הקדושים]] שהיו זמינים. שרידים אלה יכלו לכלול חתיכות עצם, בקבוקונים המכילים דם, שרידי בגדים שלבשו הקדושים וכל חפץ אחר שהיה במגע פיזי עם [[קדוש (נצרות)|קדוש]]. על מנת להגביר את אפקט הדרמטיות היו אנשי הדת עורמים את כל החפצים הקדושים בערמה אחת. אנשי הדת היו מאיימים כי הקדושים ייפרעו ממי שגרם לחילול שרידי הקודש ומפנים אצבע מאשימה כלפי האצולה. האמונה בכוחם של שרידי הקדושים הייתה חזקה מאוד ולכן היה אפשר להניע את האצולה לפעול בדרך מסויימתמסוימת או לפחות להבטיח כי יפעלו בדרך זו. במקרים בהם האצילים לא מיהרו לשתף פעולה היו אנשי הדת מסבירים לנשותיהם, אמהותיהן ובנותיהן של האצילים כי סירוב כזה ימיט עליהם צרות בעולם הזה וגהינוםוגיהנום בעולם הבא. נשות האצולה שהיו לרוב מאמינות יותר היו לרוב משתכנעות על נקלה ומשכנעות את הגברים.

אחרי שהוכח שהרעיון של פאקס דאי הצליח והאלימות כלפי חסרי הישע אכן נבלמה, שאפו אנשי הכנסייה לצמצם עוד יותר את האלימות ולקבוע ימים בהם יהיו כל בני האדם פטורים מאלימות ויוכלו להקדיש עצמם לפעילות דתית, רעיון זה נקרא [[שביתת הנשק של אלוהים]] או ההפוגה של אלוהים (Treuga Dei). ב-1027 התכנס הקונסוליום של אלנה (Elna) שקבע אי-לוחמה בימים שבת-שני וכן בפסחא, חג המולד וחגיהם של קדושים מסויימיםמסוימים. בשנים 1030-1040 ערכה הכנסייה מסע שכנוע במטרה להגביל את הלחימה לימות החול ולהשיג הפסקת הלחימה מיום חמישי ועד יום שני וכן בחגים כולל כל ימי החג של הקדושים השונים. אמנם גם כך נותרו לאבירים כ-90 ימי לחימה בשנה. אבל לוחמים מקצועיים לא מצאו לעצמם תעסוקה בכל הזמן שבו אסור להילחם. אחת הדרכים שהוצעו על ידי שליטים ואנשי כנסייה היא המאבק בכופרים. הצורה המקובלת של מאבק בכופרים באותן שנים היו [[מסעי הצלב]] ועל פי היסטוריונים רבים, אחד הסיבות להתעוררות מסעי הצלב ולקריאתו של ה[[אפיפיור]] [[אורבנוס השני]] ב[[ועידת קלרמון]] לגאולת המקומות הקדושים מידי הכופרים היא ההסכמות של אי לוחמה שהושגו והצורך לפרוק את האלימות.