גזרה (דקדוק) – הבדלי גרסאות

*'''פ"א''' - שורשים שבהם פ' הפועל היא העיצור [[א]]. כוללת פעלים בבניין קל כגון "אכל", "אבה". פעלים אלה מתאפיינים בצורת עתיד מיוחדת: יֹאכַל, יֹאבֶה, שבה ה-א' אינה נשמעת והתנועה שלפניה משתנה לחולם. הגזרה חלה רק בחלק מהפעלים ובאחרים אינה חלה: יֶאֱהַב. הערבית אינה סובלת שתי [[המזה|המזות]] רצופות, שהשנייה מנוקד בשווא, ולכן במקרים כאלה ההמזה תהפוך ל[[אם קריאה]] מתאימה או שתושמט כליל.

*'''פ"ו, פ"י''' - שורשים שבהם פה"פ היא ו' או י'. מתייחסים אליהם כגזרה אחת, גם בגלל תהליכי [[היקש (בלשנות)|היקש]] בין הגזרות, וגם משום שבעברית מקראית חל מעתק מהעיצור [[ו]] לעיצור [[י]] בראשי המילים, ולכן גם בשורשי פ"ו נראה כאילו פה"פ היא י' (השווה "ילד" בעברית לעומת ولد ולד בערבית). שורשים אלה היו ככל הנראה דו-עיצוריים, וה-ו' נוספה להם לרוב כעיצור אפנתטי, עד שהפכה לחלק מן השורש (epenthesis - עיצור או תנועה שנוספים למילה כדי לשמור על תבנית או משקל, למשל ה-נ' בשם-התואר "ידני"). הגזרה מתאפיינת בכיווצי דו-תנועות (דיפתונגים) כאשר ל-ו' או לי' קודמת תנועה, למשל *הַוְלִיד > הוֹלִיד או *הַיְשִׁיר > הֵישִׁיר.

*'''ל"ו, ל"י''' - שורשים שבהם האות האחרונה היא ו' או י'. גם מקורם של השורשים האלה, ככל הנראה, בשורשים דו-עיצוריים. בעברית מקובל לפעמים לכנות את הגזרה גזרת ל"ה, כיוון שבסופי המילים י' מתחלפת ב-ה' לא-עיצורית: בָּנַיַ > בָּנָה (בערבית מקובל לסמן במקרים כאלה "אלף מקצורה" ألف مقصورة - ى). אין לבלבל שורשים אלה עם השורשים בהם לה"פ היא ה' עיצורית, כגון גָבַהּ. בצורות מסוימות מושמטת הי' כליל, למשל בצירוף [[ו' ההיפוך]]: וַיַּרְא.