בדחן – הבדלי גרסאות

'''בַּדְחָן''' (ב[[יידישהגייה אשכנזית]]: "בַּדְחְן") הוא כינוי ושם תואר למי ששימשו כמנחים היתוליים בטקסים [[יהדות|יהודיים]], חגים וימי מועד אחרים. הבדחנים הראשונים נזכרו כבר בסוף [[ימי הביניים]], במאהב{{ה|מאה השלוש עשרה}} והארבעו[[המאה הארבע עשרה|הארבע עשרה]]. דמות הבדחן התפתחה בהשפעת דמות ה[[ליצן]] אצל(או [[ליצן חצר]]) ה[[אירופה|אירופאיתאירופית]], כמקבילה יהודית לה. הבדחנים היו מעין [[אמן (אמנות)|אמנים]] נודדים, שהיו נוסעים מעיירה לעיירה ומ[[כפר]] ל[[כפר]], מקהילים את הקהל ומשעשעים אותו בדברי [[בדיחה]], ב[[חריזה|חרוזים]] וב[[שיר|שירים]]ים, הטפות [[מוסר]] היתוליות ועוד.

מעמד הבדחן הלך והתפתח בקהילותב[[יהדות מזרח אירופה|קהילות ישראל במזרח אירופה]], והוא קנה לו כלים אמנותיים מגוונים, דיקלום והצגהו[[הצגה]], [[אלתור]], וזימרה ועוד. בתחילה, כונו הבדחנים 'לצים' או 'גחכנים', אולם בהמשך, בעקבות שיפורהשיפור מעמדםבמעמדם, כונו בדחנים. בנוסף, נדרשה מהם שליטה מופלאה בטקסטיםב[[טקסט]]ים היהודייםה[[ארון הספרים היהודי|יהודיים]] על כל צורותיהם. במאתיים השנים האחרונות שלפני ההשמדה שלהשמדת [[יהדות מזרח אירופה]], הפכו הבדחנים למנחים ולמנהלי הטקסיםה[[טקס]]ים היהודיים.; [[חופה|חופות]] ולידות, [[ברית מילה|בריתות]] ו[[פדיון הבן|פדיונות]], טקסי חג ה[[פורים]] ועוד, נוהלו על ידי הבדחנים, אם בלווית [[תזמורת]] [[כליזמרים]], ואםאו בשירה עצמית.

ברוב המקרים, היו הבדחנים אנשים [[עוני|עניים]] ופשוטים, ועל פי רוב כדי למצוא פרנסה הם נאלצו לנדוד מ[[עיר]] לעיר כדי למצוא את פרנסתם. הבדחן היהודי המפורסם ביותר היה "[[הרשל'ה]] מאוסטרופולי", ובדחן ידוע נוסף הוא [[מוטקה חב"ד]]. למרות זאת, היו גם בדחנים בעלי מעמד ועשירים.

לעתים, נודו הבדחנים על ידי רבני[[רב]]ני ונכבדי הקהילה, וזאת משתי סיבות עקריות: בשל עוניים של רוב הבדחנים, הנכבדים היו מושא לעגם וצחוקם; וכמו כן היו רבנים שהתנגדו לשימוש ה[[הומור|הומוריסטי]]יסטי שעשו לעתים הבדחנים בפסוקי [[תורה]] או [[גמרא]].

[[אליקום צונזר]] (צונזער), יליד; [[וילנה1835]], –[[18351913]]), עדיליד [[1913וילנה]], נחשב לגדול הבדחנים של [[המאה התשע עשרה]] וראשית [[המאה העשרים]], והוא מאפיין את דמות הבדחן במיטבה. הואצונזר חיבר עשרות שירים בחרוזים והתאים להם [[לחן|לחנים]] משלו. ואת הלחנים, היהשהיה מאלתר לפי טעם הקהל ודרישתו. בעת שמשוררי [[תנועת ההשכלה היהודית|ההשכלה]] הראשונים שקדו על [[שירה עברית]] [[משקל (שירה)|שקולה]], מנוייהמנויה וחרוזה, שורר אליקום צונזר את שיריו בלשון [[יידיש]] עממית. שלושה דורות של יהודים שרו את שיריו, פזמופיזמו את [[פזמון|פזמוניו]] והתענגו על הלחנים שלו.

אליקום צונזר השכיל לשלב בפזמוני הבדחנות שלו משלים[[משל]]ים עממיים, [[מוסר השכל]] חכם וביקורתו[[ביקורת]] חברתית נוקבת. כל החברה היהודית, מכל המעמדות, נהתה אחר יצירתו העממית. והמשורר [[איציק מאנגר]] הגדירו כ"הבדחן הגדול, עתרת-תפארת של כל החתונות, מטיף המוסר הגדול וחורז החרוזים הנפלא אשר לעמך ישראל".

אמנות הבדחן, יותר מאמנויות אחרות, כמעט וכלתה עם השמדת יהדות מזרח אירופה ב[[{{ה|שואה]]}}, ולא התאוששה לאחריה.

בשנים האחרונות הבדחנות רואה הבדחנות עדנה, ובקהילות חסידיות קמים דורות חדשים של בדחנים מוכשרים המופיעים בעיקר בחתונות ומשמחים את הקהל ביידיש.

בתרבויות שונות מקובלים דמויות בדיוניות של בדחנים ששימשו ב[[סיפור עם|סיפורי עם]] בלבד, כמו [[ג'וחא]], ב[[ארצות ערב]] ו[[ואן דר מרווה]] בהולנד.