רביעיית מיתרים – הבדלי גרסאות

מאז [[המאה ה-18]] הייתה רביעיית המייתרים לאחד ההרכבים הקאמרים החשובים ביותר, כשרוב ה[[מלחין|מלחינים]] נוהגים לכתוב לה מאז. ניתן לכתוב עבור רביעיית המייתרים בכל אופן, אולם באופן טיפוסי היא נכתבת כיצירה פוליפונית עם ארבעה קולות עצמאיים, כשה[[קולות (מוזיקה)|קולות]] החיצוניים נעים מהר, והפנימיים לאט. המבנה שלה לרוב מסודר, ארוך, מחולק לפרקים ודומה משהו למבניה של [[סימפוניה]]. ב[[המאה ה-20|מאה ה-20]] רוב המלחינים זנחו את המבנה המוסדר של רביעיית המייתרים, ופנו למבנים חדשים, או ליצירות ללא מבנה. גם ברביעיות המייתרים האחרונות של בטהובן זה ניכר. ה[[גרוסה פוגה]] של בטהובן היא יצירה עם פרק ארוך אחד. ההרמוניה שלה והצליל שלה היו כל כך יחודייםייחודיים לזמנם שבהופעת הבכורה שלה עזב כל הקהל.

[[אלקסנדר סקרלטי]] היה כנראה אחד הראשונים שכתבו לרביעיית מיתרים, כשהעבודה הראשונה שלו היא שש יצירות שנקראות: "סונטה לארבעה כלים: שני כינורות ויולה וצ'לו.". [[ג'וזף היידן]] היה המלחין שדחף את רביעיית המייתרים לקידמת הבמה. הוא כתב את הרביעייה הראשונה שלו כמעט במקרה, כשבשנות החמישים של המאה ה-18 ביקש ממנו הברון פורנברג להלחין לו יצירה, כשארבעת הנגנים היחידים שהיו פנוים באותו זמן היו צ'לן שני כנרים ונגן ויולה. מאחר והיצירהשהיצירה הזו שלו זכתה לתשבוחותלתשבחות הוא החל להשתמש בהרכב זה רבות.