ערך עודף של יצרן – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
JAnDbot (שיחה | תרומות)
מאין תקציר עריכה
שורה 1:
'''ערך עודף''' (ב[[גרמנית]]: '''Mehrwert''') הוא מונח ש[[תחדיש|טבע]] [[קרל מרקס]] כחלק מב[[תאוריית הערך של העבודה#קרל מרקס|תורת הערך של העבודה]] שלו, לציון אותו חלק בערך עבודתו של הפועל שאינו משולם לו על ידי היצרן. לפי מרקס, חלק לא משולם זה מהווההוא ניצול, והוא המקור לצבירת ה[[הון]] של ה[[קפיטליזם|קפיטליסט]].
 
בספרו המרכזי "הקפיטל", טועןטען מרקס כי ערכו של המוצר לא נובע אלא מהעבודה שהושקעה בו ומעבודה זו בלבד, ומאחר ומחירשמחיר המוצר חייב להיות המחיר הנכון (על–פי תורת מרקס), הדרך היחידה לרווח הון עבור הקפיטליסט היא באמצעות כפיית הפועל לייצר עבור הקפיטליסט "ערך שימוש עבודה" מעבר לזה שהוא משלם לו. לדוגמה, אם העובד מקבל תשלום בעבור "ייצור ערך" בשווי של שש שעות עבודה, אך עובד 12 שעות, שש השעות שנוספו הן ערך עודף הזורם לכיסו של הקפיטליסט. כניסוחו של מרקס:
:"הערך העודף הוא ההפרש שבין ערך המוצר וערך האלמנטים שנצרכו ביצירת המוצר, במלים אחרות, של אמצעי הייצור וכוח העבודה" ("קפיטל" 1.3.8).
:"שיעור הערך-העודף הוא, על כן, ביטוי ישיר של דרגת הניצול של כוח עבודה על ידי הון, או של העובד על ידי הקפיטליסט" ("קפיטל" 1.3.9).
שורה 8:
מרקס סבר כי הגדרה זו מספקת בסיס רציונלי, על יסוד תורת הערך של העבודה שלו, לחישוב הון וריבית, אופן היווצרותם וקצב הצטברותם, ומספקת פתרון משופר לבעיות בהן התחבטו ראשוני הכלכלה המודרנית כמו [[אדם סמית]] ו[[דייוויד ריקארדו]]. מטרתו העיקרית, עם זאת, הייתה פוליטית וחברתית: להראות כי מערכת היחסים בין היצרן לעובד היא מערכת של ניצול, שבה היצרן (הבורגני או הקפיטליסט) צובר הון המבוסס על עבודה לא משולמת.
 
רעיון הערך העודף מבוסס על תורת הערך של העבודה של מרקס ובעיקר על הרעיון אותו אימצושאימצו הוא והוגים כמו [[רודברטוס]] מדייוויד ריקרדו, לפיושלפיו ערכו של מוצר ומחירו הם פועל יוצא של השקעת עבודה וחומרים וחלק יחסי של עלות המפעל והשקעות קיימות של היצרן. רעיון זה הופרך עוד בימי חייו של מרקס, עם הופעת תאוריית הערך השולי בשנת [[1871]],. תאוריה זו שהראתההראתה כי למוצר אין ערך מובנה, אינטרינסי, וערכווכי ערכו בכסף (כלומר, מחירו בשוק) כפוף להעדפות הצרכן. עלות הייצור, לפי תאוריה זו, היא נתון חשוב עבור היצרן, כדיבבואו לקבוע מה כדאי ומה כדאי פחות ליצרלייצר, אך היא אינה קובעת את מחיר המוצר, כפי שסבר מרקס.
 
אחרי הופעת תאוריית הערך השולי ובמיוחדוביתר שאת אחרי שפורסמה הביקורת של [[בוהם-באוורק]] על התאוריה של מרקס, שהופיע בשנת [[1884]], היחידים שהמשיכו להתייחס במידה כלשהי של רצינות לתפישת הערך העודף היו מרקס והוגים סוציאליסטיים שהלכו בעקבותיו. את גישתם של שאר העוסקים בכלכלה ביטא בתמציתיות אחד מאבות הכלכלה המודרנית, [[אלפרד מרשל]], וכך כאשרהוא כתב ב"[http://www.econlib.org/library/Marshall/marP.html עקרונות הכלכלה]" שלו משנת [[1890]]:
:"ויליאם תומפסון, רודברטוס, קרל מרקס ואחרים... טוענים כי העבודה מפיקה תמיד 'ערך עודף' מעל לשכר ולבלאי ההון המשמש בסיוע לו: וכי העוול שנעשה לעובדים טמון בניצול של ערך עודף זה על ידי אחרים. אבל הנחה זו שכל הערך העודף הוא תוצר של עבודה כבר מתייחסת כמובן מאליו למה שהם מנסים להוכיח באמצעות הטענה. הם אינם מנסים להוכיחה. והטענה גם לא נכונה.... עוצמת אהדתם של רודברטוס ומרקס לסבל חייבת לזכות בכבוד מאיתנו: אבל מה שהם רואים כבסיס המדעי להצעותיהם המעשיות אינו יותר מסדרת טיעונים מעגליים בנסיון להראות כי אין צידוק כלכלי לריבית, בשעה שהתוצאה טמונה מלכתחילה בהנחות המוצא שלהם; למרות שבמקרה של מרקס העניין עטוף בניסוחים הגלייניים עטופי רזים".