טורח ציבור

טורח ציבור (בארמית: טירחא דציבורא) הוא שיקול בהלכה להקל בקיומן של הלכות מסוימות כדי למנוע טירחה מרובה מן הציבור. הטירחה האמורה איננה רק מאמץ פיזי כלשהו, אלא גם בזבוז זמן של הציבור מוגדר כ"טירחה" שיש למונעה.

דוגמאות

קריאת שמע כוללת אמירה של פרשת ציצית, שיש בה איזכור של יציאת מצרים, כדי לקיים את המצווה להזכיר את יציאת מצרים בכל יום. בתלמוד (בבלי ברכות יב, ב) נאמר שהייתה מחשבה לקבוע במקומה את ברכות בלעם, הכוללות גם הן איזכור של יציאת מצרים, אבל מפני טורח הציבור בקריאת פרשה ארוכה זו נמנעו חכמים מלעשות כן.

במשנה במסכת תענית נקבע סידרה של שלוש עשרה תעניות כאשר יש עצירת גשמים, וגם אם התעניות לא הועילו והגשם לא בא - אין להטיל על הציבור תעניות נוספות. לדעת רבי יהודה הנשיא הטעם לכך הוא משום טורח הציבור, אך אביו, רבן שמעון בן גמליאל, סבר שהטעם הוא שעבר זמנו של היורה. לפי דעת רבי, גם כאשר התענו בגלל פורענות כלשהי שאינה קשורה לגשם - אין להתענות יותר, משום טורח הציבור (בבלי תענית יד, ב).

בבית המקדש היה הכהן הגדול קורא בתורה ביום הכיפורים, פרשה אחת מספר ויקרא ואחת מספר במדבר. את הקריאה בספר במדבר היה קורא בעל פה, כדי שלא להטריח את הציבור בהמתנה עד שיגללו את ספר התורה. זאת, למרות שבדרך כלל אסור לקרוא בציבור פסוקים מן המקרא בעל פה (בבלי יומא ע, א).

בבית הכנסת

בסידרי בית הכנסת וניהול התפילה בציבור קיימת הקפדה רבה למנוע בזבוז זמן של הציבור:

אסור לשליח ציבור להאריך בתפילתו, מפני טורח הציבור (שולחן ערוך אורח חיים סימן נג סעיף יא). כך מסופר בתלמוד (בבלי ברכות לא, ב) על רבי עקיבא, שכאשר היה מתפלל עם הציבור היה מקצר בתפילתו.

כשיש מניין של עשרה אנשים בבית הכנסת יש להתחיל בתפילה ולא להמתין לאיש חשוב שטרם הגיע (רמ"א אורח חיים סימן קכד סעיף ג).

העולה לקרוא בתורה ומברך את ברכות התורה לא יסגור את ספר התורה בזמן ברכתו, כדי שלא יצטרך הציבור לחכות עד שבעל הקריאה יאתר את המקום המדויק בספר שממנו הוא צריך להמשיך לקרוא (בבלי מגילה לא, א, לדעת התנא רבי יהודה, ומשנה ברורה סימן קלט סעיף קטן יז).

אין להרבות במספר העולים לתורה (משנה ברורה סימן רפב סעיף קטן ה)

מי שקורא פסוקי דזמרה ובאמצע קריאתו הזמינו אותו לעלות לתורה - יפסיק באמצע קריאתו, כדי למנוע מהציבור להמתין לו (משנה ברורה סימן נא, י).