תקנות שו"ם – הבדלי גרסאות

ועידת טרוייש הרבתה לעסוק בנושא "ביטול התמיד"{{הערה|‏[[מטאפורה|כינוי מושאל]] לביטול ה[[תפילה (יהדות)|תפילה]], הנחשבת ‏ב[[יהדות]] כחלופה ל[[קורבן התמיד|קרבנות התמיד]] שהוקרבו ב[[בית המקדש]] ובטלו ב[[שבעה עשר בתמוז]].}}. תקנה עתיקה זו, שאף היא מיוחסת ל{{מונחון|רגמ"ה|רבנו גרשום מאור הגולה}}, התירה לאדם שחש כי אחד מהקהל עושק אותו, למנוע קיום [[תפילה|תפילות]] או [[קריאת התורה]] ב[[בית הכנסת]], עד שבית הדין יוציא את הצדק לאור. רבני צרפת הגבילו את זכות ההפרעה, וקבעו כי התובע לדין את חברו והלה מסרב לבוא, רשאי תחילה לעכב שלוש פעמים את [[תפילת ערבית]] בבית הכנסת או את "[[קדושה דסידרא]]", ורק לאחר מכן יוכל לעכב את [[תפילת שחרית]], [[תפילת מנחה|מנחה]] או קריאת התורה. כמו כן, העיכוב יוחל אך ורק בבית הכנסת שבו נוהג הנתבע להתפלל. עוד נקבע, כי אדם שאיבד [[אבידה]] רשאי לעכב את התפילה עד שיתחייבו כל המתפללים כי אם יודע אחד מהם על מקום הימצאהּ, יגלה אותו למאבד.

 

 

החיבור בין סכסוכים ממוניים לענייני בית הכנסת, בא לידי ביטוי בתקנה נוספת: המשאיל בית הכנסת לציבור ויש לו מריבה עם אחד המתפללים, אינו יכול לאסור עליו לבוא להתפלל שם, אלא אם כן אוסר על כולם ודורש השבת בית הכנסת לחזקתו. מטרתה של התקנה הייתה למנוע מצב שבו ינצל אדם את תרומתו לציבור כנשק בסכסוכיו האישיים עם פלוני.