היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה – הבדלי גרסאות

'''[[מלחמת העולם השנייה]]''', שפרצה עם פלישת [[גרמניה הנאצית]] ל[[פולין]] ב־ב-[[1 בספטמבר]] [[1939]], מצאה את '''[[היישוב|היישוב היהודי]]''' בארץ ישראל מותש לאחר שלוש שנות [[המרד הערבי הגדול|מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט]] וחודשי המאבק נגד [[מדיניות הספר הלבן]]. שלא כבימי [[מלחמת העולם הראשונה]], שבה היה היישוב נתון לשלטונה של [[טורקיה]] שנכללה במחנה [[גרמניה]] ושותפותיה, היה היישוב בפרוץ מלחמת העולם השנייה נתון לשלטונה של [[בריטניה]] ומצא עצמו במחנה [[בעלות הברית]]. לא הייתה זו עובדה אובייקטיבית גרידא, אדרבה, היישוב תמך בכל נפשו ומאודו במחנה בעלות הברית וראה בגרמניה הנאצית את אויב האנושות - וראשית לכל, אויב של העם היהודי. לא היה כל מקום להיסוסים, ובפרוץ המלחמה הכריז [[דוד בן-גוריון]] "עלינו לעזור [[אנגליה|לאנגליה]] במלחמתה כאילו לא היה ספר לבן ולעמוד כנגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה".

היישוב ראה עצמו כבן ברית אקטיבי של בריטניה ובמהלך המלחמה התנדבו 38,000 מבני היישוב לשרת בצבא הבריטי, מספר עצום ביחס ליישוב שמנה באותה עת כ־431כ-431,000 איש.

אולם... המלחמה שהוטלה עכשיו על בריטניה הגדולה היא מלחמתנו, וכל עזרה שיהי ביכולתנו וברשותנו להושיט לצבא הבריטי ולאומה הבריטית - ניתן בנפש חפצה..|מקור=קיצור תולדות ההגנה, ההוצאה לאור של משרד הביטחון הקריה תל אביב עמודים 358 -359, לפי אתר "עמלנט"|מרכאות=כן}}

הראשונים שהתגייסו לצבא הבריטי היו 12 חיילים, אשר כבר ב-[[7 בספטמבר]] [[1939]] - שבוע ימים לאחר פרוץ המלחמה - התגייסו להפעלת סוללת [[תותח נ"מ|תותחים אנטי-אויריתאווירית]] ב[[מפרץ חיפה]], להגנה על [[בתי זיקוק לנפט (חברה)|בתי הזיקוק]] ועל [[נמל חיפה]] - הנמל עמוק המים היחיד בארץ ישראל. הבריטים ניסו לגייס יהודים וערבים לפלוגות מיוחדות ולנטרל בכך את החסרונות שראו בגיוס יחידות עבריות הומוגניות, אך ללא הצלחה רבה.

הבריטים היו מעונינייםמעוניינים בבעלי מקצוע. וכך גויסו רבים ליחידות הנדסה, הובלה, תחזוקה ורפואה. אשר למניעים לגיוס, היו שטענו כי ברוב המקרים המניעים היו כלכליים גרידא. בארץ ישראל שררה [[אבטלה]] נרחבת, והגיוס לצבא נראה פתרון הולם לרבים, בייחוד כאשר התנהל בעורף החזית: במזרחב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] ככלל ובארץ ישראל בפרט - למקצועות אזרחיים נבחרים. עם זאת היה גם אלמנט של רצון לקחת חלק בלחימה נגד האויב הנאצי. בייחוד אצל העולים שהגיעו בעשור האחרון ממרכז אירופה ועמדו על משמעות המשטר הנאצי. רשמית הוצגו שתי סיבות: נקמה בגרמנים והכנה של גרעין לצבא העברי, לעת הצורך.

* '''התותחנים''': היו שלוש יחידות של תותחנים אשר הגנו על ארץ ישראל. עיקר תפקידם היה להגן על מתקנים אסטרטגיים של הצבא הבריטי. למרות שהיו הפצצות על האוכלוסייה האזרחית, כמו שקרה בתל אביב, הרי ההגנה האווירית לא התיחסההתייחסה להגנה על האזרחים.

* '''[[הבריגדה היהודית]]''': הנהגת היישוב דרשה ולחצה במשך כל שנות המלחמה להקים יחידה עברית לוחמת, כדוגמת [[הגדודים העבריים]] ב[[מלחמת העולם הראשונה]]. רק בהתהפך גלגל המלחמה ולקראת סופה הסכימו הבריטים בשנת [[1944]] להקים את "הבריגדה היהודית", או בשמה המלא "החטיבה היהודית הלוחמת", שמפקדה היה בריגדיר [[לוי בנימין]], קצין יהודי בצבא הבריטי, וכל לוחמיה ומפקדיה היו מבני היישוב. החטיבה נלחמה בחזית [[איטליה|האיטלקית]] וספגה אבידות והרוגים. בסיום הלחימה עסקה הבריגדה בהצלת ניצולי השואה, שנקראו "העקורים", אשר נשארו ללא משפחות וללא קורת גג. <ref>נסיונותניסיונות של ניצולים לחזור למקום מגוריהם הקודמים הסתיימו במפח נפש ולעתים אפילו ברצח</ref> חיילי הבריגדה סייעו לעקורים להתארגן במחנות מעבר לקראת עלייתם לארץ ישראל. בינתיים הם דאגו לארגון פעולות חינוך לילדים הניצולים ולפעולות תרבות למבוגרים, אשר ייקלו בעתיד את קליטתם בארץ ישראל. רבים ממפקדי [[צה"ל]] ב[[מלחמת העצמאות]] רכשו את נסיונםניסיונם הקרבי והפיקודי במסגרת החטיבה.

* '''[[הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי|הרבנים הצבאיים]]''' (Jewish Chaplain) היו חלק מהיחידה של קציני דת ב[[הצבא הבריטי|צבא הבריטי]]. תפקידם היה לספק לחיילים היהודים שירותים דתיים, חברתיים ותרבותיים לא רק ב[[ארץ ישראל]], ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] וב[[צפון אפריקה]], אלה גם בארצות המזרח הרחוק וכמובן בעת הלחימה ב[[אירופה]]. הרבנים היו מארץ ישראל ומקהילות חבר העמים הבריטי. הצבא הבריטי העניק כבוד לרבנים הצבאיים והעניק להם [[דרגה צבאית|דרגות צבאיות בכירות]], תנאי שירות נאותים <ref>כמו טיסה במטוסים שהדבר היה בזמנו יוצאי דופן</ref> ובדרך כלל השתדל להיענות לבקשותיהם. בתום המלחמה הרבנים הצבאיים פעלו בארגון הקשרים עם יהדות הפליטה, הגישו עזרה לקהילות המשתקמות ולריכוזי הפליטים במוצרי מזון כשר ובאביזרים דתיים. בסופו של דבר סייעו להם בעלייה לארץ ישראל.

בתקופה הראשונה של מלחמת העולם השנייה, מפרוץ המלחמה ועד פברואר [[1940]] לא חדלה תנועת [[ההעפלה|המעפילים]] דרך הים לארץ ישראל. במשך תקופה זו הגיעו לארץ ארבע ספינות מעפילים. בנובמבר 1940 הגיעו לארץ שלוש ספינות מעפילים והבריטים החליטו לגרש את המעפילים לאי הנידח [[מאוריציוס]] שב[[האוקיינוס ההודי|אוקיינוס ההודי]]. תוך כדי כך אירע אסון ספינת הגירוש [[פאטריה]], שאמורה הייתה להוביל את המגורשים למאוריציוס. "[[ההגנה]]" החליטה לבצע חבלה קלה בספינה, כדי למנוע את הגירוש. מטען חומר הנפץ שהוצמד לקרקעית הספינה, אשר אמור היה לגרום לפגיעה קלה בה, היה גדול מדי לגבי הספינה, שהייתה ישנה ורעועה, וגרם לטביעתה ב־[[25 בנובמבר]] [[1940]] על למעלה מ־200 המעפילים ו־50 החיילים הבריטיים שהיו עליה.

אסון ימי כבד יותר הקשור בהעפלה אירע ב־ב-[[24 בפברואר]] [[1942]], כאשר ספינת המעפילים הרעועה [[סטרומה]], שעל סיפונה 769 מעפילים פליטי שואה מ[[רומניה]] טבעה ב[[הים השחור|ים השחור]], לאחר שהבריטים סירבו במשך חודשים להתיר עליית המעפילים שעליה לארץ, עד שהטורקים גירשו אותה לגורלה לים השחור והיא הוטבעה בו. מכל 769 המעפילים שרד רק בן אדם אחד. הסברה שתקבלה כעבור שנים היא כי הספינה הוטבעה על ידי צוללת [[סובייטים|סובייטית]].

בשנות המלחמה הראשונות שררה ביישוב תחושת אכזבה מכך ש[[ברית המועצות]] לא הצטרפה למלחמה לצד בעלות הברית. [[מבצע ברברוסה|פלישת הנאצים לברית המועצות]] ב־ב-[[22 ביוני]] [[1941]] גרמה לתחושת הקלה ביישוב. נוסדה [[ליגה V]] לתמיכה בברית המועצות ולסיוע לה. בכספי תרומות נרכשו שלושה אמבולנסים על ציודם והוסעו בדרך היבשה ל[[איראן]] שם נמסרו ב־[[28 באפריל]] [[1943]] לידי אנשי השגרירות הרוסית שהעבירו אותם לידי [[הצבא האדום]] בגבול אירןאיראן - ברית המועצות.

[[איטליה]], שהכריזה ב־1940ב-1940 מלחמה על בריטניה לצדה של גרמניה, תקפה את ארץ ישראל מן האוויר. חיפה הופצצה ב־ב-[[15 ביולי|15]] וב־וב-[[24 ביולי]] [[1940]] ובהתקפות נהרגו עשרות אנשים. ב־ב-[[9 בספטמבר]] [[הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב|הופצצה תל אביב]]. בהתקפה נהרגו 112 איש, רבים נפצעו ונגרם הרס רב.

כן היה נסיוןניסיון של [[צוללת]] איטלקית לפגוע ב[[נמל חיפה]], אך הצוללת הוטבעה במימי המפרץ. בתקופתלאחר שקמה מדינת ישראל, חולצו גופות מלחי הצוללת והובאו לקבורה באיטליה.

ביוני 1942 הגיע הצבא הגרמני, שהתקדם מכיוון המדבר המערבי, היום [[לוב]], למערב [[מצרים]]. [[גרמניה]] תכננה לנתק את התחבורה הימית שעברה ב[[תעלת סואץ]], בין [[בריטניה]] לבין [[הודו]], תחבורה שהייתה חיונית לאימפריה הבריטית. החשש היה כי הצבא הגרמני, לאחר כיבוש תעלת סואץ, יימשיך ימשיך צפונה, לארץ ישראל, ויתחבר לצבא הצרפתי, שהיה אז בן ברית של גרמניה הנאצית, בסוריה ובלבנון.

לתקופה זו, מאביב 1942 עד נובמבר 1942, ניתן לימים הכינוי [[מאתיים ימי חרדה]]. במשך תקופה זו דנו הנהגת היישוב ופיקוד [[ההגנה]], ביניהם: [[יוחנן רטנר]], מבכירי ה'"הגנה'", ו[[יצחק שדה]], מפקד הפלמ"ח בתוכניות שונות לקידום פני הפלישה. בחודש מרץ 1942 הוחל בעיבוד תוכנית הגנה למקרה שהארץ תיכבש בידי צבאות גרמניה ומדינות ה"ציר". לפי התוכנית היו אמורות כל היחידות של הצבא הבריטי לסגת לתחום [[עיראק]] ו[[איראן]] לשם הערכות מחדש.

בתקופת השיתוף חדל אף ה[[אצ"ל]] ממאבקו בבריטים ומפקדו [[דוד רזיאל]] נפל בקרב, בשורות הצבא הבריטי בעת דיכוי המרד הפרו נאצי של [[רשיד עלי אל-כילאני]] ב[[עיראק]] ב־[[20 במאי]] [[1941]]. ה[[לח"י]] מצידו לא חדל במאבקו נגד הבריטים. הללו נקטו נגדו בצעדי דיכוי ורדיפות והרגו ב־[[12 בפברואר]] [[1942]] את מפקדו [[אברהם שטרן (יאיר)]]. ב־[[6 בנובמבר]] [[1944]] התנקשו שני אנשי לח"י, [[אליהו חכים]] ו[[אליהו בית צורי]] ב[[קהיר]] בחייו של [[הלורד מוין]], השר הבריטי לענייני [[המזרח התיכון]], שהיה אנטי ציוני קיצוני ועשה ככל יכולתו לנעול את שערי הארץ בפני פליטי השואה, לרבות בהשפעה על ממשלת טורקיה לגרש את הספינה "סטרומה" למימי הים השחור, בהם הוטבעה על אנשיה. בשנת 1944 סיכל הלורד מוין את שליחותו של [[יואל ברנד]] שנשלח על ידי הנאצים להציע לבריטים לקנות את חיי שארית יהודי [[אירופה]] בתמורה לציוד צבאי ומשאיות (עסקת ה"סחואה תמורת דם") והורה לעצור את ברנד מבלי לברר את רצינות ההצעה באומרו (על פי הסברה): "מה אעשה במליון יהודים?". המתנקשים נדונו למוות על ידי בית דין צבאי [[מצרים|מצרי]] והועלו לגרדום בקהיר ב־[[22 במרץ]] [[1945]].

בשנת 1942 החלו להגיע לארץ ידיעות על דבר [[השואה]] המתחוללת ב[[יהודי אירופה]]. בראשונה הגיעו ידיעות מקוטעות מסוכנויות הידיעות, שפורסמו בעתונותבעיתונות העברית. לאחר שהגיעו בסוף שנת 1942 אנשי היישוב ששהו בפרוץ המלחמה ב[[פולין]], אשר ההוחזרו לארץ על ידי הנאצים במסגרת [[אנשי היישוב שהוחזרו מאירופה הנאצית|חילופים]] של נתינים בריטיים ב[[טמפלרים (תנועה)|טמפלרים]] מארץ ישראל, קיבלו הידיעות אישור ממקור ראשון מפי עדי ראייה. בולטת בעניין זה עדותו של [[יעקב קורץ]], שהעלה אותה על הכתב בספרו [[ספר עדות]]. בהגיע אישור דבר ההשמדה לידיעת אנשי היישוב, סערו בו הרוחות, נערכו כנסים והפגנות והוקמה "המגבית להתגייסות והצלה". נוסד [[ועד ההצלה]] בראשותו של [[יצחק גרינבוים]], מי שהיה ציר בפרלמנט הפולני ולימים יהיה [[שר הפנים]] הראשון ב[[ממשלת ישראל]]. הוועד יצא כמשלחת הצלה [[איסטנבול]] שבטורקיה הנייטרלית שגבלה במדינות הציר, אך פעולת הוועד, למרות כל מאמציו, הייתה מוגבלת ובתנאי המלחמה לא נשאה פרי.

{{מיזמים|ויקישיתוף=Category:World War II in Israel|שם ויקישיתוף=ארץ ישראל במלחמת העולם השניההשנייה}}