ממון המוטל בספק חולקים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הפניה לדף יחלוקו |
הועבר |
||
שורה 1:
'''ממון המוטל בספק חולקין''' הוא כלל [[הלכה|הלכתי]] הקובע כי במצבי [[ספק (הלכה)|ספק]] שנוצר מוויכוח עובדתי אודות בעלות על חפץ יש לחלוק את החפץ בין הצדדים. ה[[תנא]] [[סומכוס]], בדעת יחיד שלא נפסקה להלכה, סבור כי במצב המכונה "דררא דממונא" לא משתמשים בכלל [[המוציא מחברו עליו הראיה]], ובמקומו '''חולקים''' את החפץ בין שני הצדדים בדין, אך ישנם מצבים בהם יוסכם כי יש להשתמש בכלל זה.
==דעת סומכוס==
בכמה מקומות ב[[תלמוד]] מוזכר כי סומכוס אמר ש'ממון המוטל בספק - חולקין.' דוגמה ידועה לכך היא המשנה "שור שנגח את הפרה":
===שור שנגח את הפרה===
[[קובץ:Bull 2 horns.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[שור]]]]
ב[[מסכת בבא קמא]] (פרק ה' משנה א') נכתב ב[[משנה]]:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואין ידוע אם עד שלא נְגחה ילדה, משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק.}}
הסבר למשנה-
*המקרה: [[שור תם]] נגח למוות [[פרה]] שהייתה ב[[היריון]] ובזירת הנגיחה נמצאה גם גופת הולד של הפרה.
*הבעיה: לא ידוע אם השור נגח את הפרה כשהולד היה עוד ברחמה והוא הגורם ל[[הפלה]], והבעלים של השור הנוגח חייב לשלם על הריגתו, או שהפרה הפילה עוד לפני הנגיחה ובעלי השור פטור מתשלום על הולד.
*הדין: על הבעלים של השור לשלם חצי משווי הפרה ורבע משווי הולד.
*הסבר לדין: על פי התורה אם שור תם (שור שלא [[שור מועד|ידוע כשור נגחן]],) נגח והזיק על הבעלים לשלם רק חצי מערך הנזק שהשור גרם, כי בעלי השור לא צריך לצפות שהשור יינגח ויזיק. כעת, כיון שהשור במקרה המופיע במשנה היה שור תם עליו לשלם חצי משווי הפרה, וכיון שיש [[ספק (הלכה)|ספק]] אם עליו לשלם גם על הולד, ואף אחד מהצדדים לא יכול להוכיח מה קרה, התשלום מוטל בספק ולכן חולקים את התשלום. כעת, כיון שממילא השור היה תם וחייב רק בחצי הנזק חולקים את חצי הנזק ומשלם רק רבע על הולד.
בגמרא ([[מסכת בבא קמא]] דף מו עמוד א') נכתב על משנה זו:
{{ציטוט|מרכאות=|תוכן=אמר [[רב יהודה]] אמר [[שמואל (אמורא)|שמואל]]: זו דברי סומכוס {{מונחון|דאמר|שאמר|}}: ממון המוטל בספק חולקין, אבל חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין - [[המוציא מחברו עליו הראיה]]}}
כלומר: על פי חכמים במקרה זה בעלי השור הנוגח ישלם על הפרה בלבד ולא ישלם על הולד המוטל בספק אלא אם האדם שפרתו ננגחה יביא ראיה שהשור אכן נגח את הפרה בעודה בהריון.
===דררא דממונא===
ב[[גמרא]] ב[[מסכת בבא מציעא]] (דף ב' עמוד ב') נכתב:
{{ציטוט|מרכאות=|תוכן=כי אמר סומכוס היכא דאיכא דררא דממונא, אבל היכא דליכא דררא דממונא לא.}}
זאת אומרת: כאשר אמר סומכוס (שממון המוטל בספק חולקים) אמר זאת רק במקום שבו יש "דררא דממונא", אבל במקום בו אין "דררא דממונא" דבריו אינם תקפים.
ה[[ראשונים]] דנו מהו אותו מצב הנקרא "דררא דממונא" שרק בו דברי סומכוס תקפים.
על פי [[רש"י]]<ref>גמרא מסכת בבא מציעא דף ב' עמוד ב' דיבור המתחיל דררא דממונא</ref> פירוש המושג הוא 'חסרון ממון' כלומר כאשר נתינת החפץ לאחד הצדדים תגרור הפסד לשני (ולא רק תמנע ממנו להרוויח) אז אמר סומכוס כי על בית-הדין לחלק את שווי החפץ בין הצדדים.
[[תוספות]] לעומתו<ref>גמרא מסכת בבא מציעא דף ב' עמוד ב' דיבור המתחיל היכא</ref>, לא מסבירים את המושג "דררא דממונא" באופן מילולי אלא רק את משמעותו ואומרים כי משמעותו היא מצב שבו יש 'ספק לבית-הדין בלא טענותיהם', כלומר שהספק לא נגרם מתביעות החולקים, ולבית הדין יש ספק למי שייך החפץ גם בלי טענותיהם. על פי תוספות לשיטת סומכוס חולקים רק כאשר לבית דין יש ספק "חזק", אבל אם הדיון החל בגלל טענות הצדדים הדיינים דורשים מהם להוכיח אותן.
==דעת חכמים==
על פי חכמים גם במצב של "דררא דממונא" לא חולקים אלא פוסקים שעל התובע להוכיח את טענתו. אבל במצב של "דררא שממונא" בו ה'''חלוקה יכולה להיות אמת''' (ייתכן שהחפץ שייך לשני הצדדים וייתכן שהחלוקה היא לא פשרה אלא האמת) גם לפי חכמים יחלקו.
==הלכה==
על פי רוב הראשונים ה[[הלכה]] כחכמים, על פי הכלל [[רוב (הלכה)|יחיד ורבים הלכה כרבים]], אך לפי ה[[רשב"ם]]<ref>בפירושו למסכת בבא בבתרא</ref> ההלכה היא כסומכוס.
==ראו גם==
[[שניים אוחזין בטלית]]
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:משפט עברי: דיני ספיקות]]
| |||