כלכלת הונג קונג – הבדלי גרסאות

התוצאה, מנקודת מבטם של חסידי השוק החופשי, הייתה מפליאה. למרות מעורבות מזיקה של הממשלה, מנקודת מבטם, בעיקר בתחום הדיור, זינק התיעוש בהונג קונג במהירות עוצרת נשימה. התיעוש התמקד תחילה במוצרי טקסטיל, אך התגוון ופנה במהלך שנות השישים לביגוד, אלקטרוניקה, מוצרי פלסטיק, ועוד. ההצלחה של הונג קונג הייתה כה גדולה עד שבשורה של הסכמי סחר עם בריטניה הסכימה המושבה להטיל על עצמה מגבלות מרצון מחשש שבריטניה תנקוט צעדים פרוטקציוניסטים כדי להגן על מוצריה הנחותים מפני המתחרה החופשית יותר.

 

 

מקרה המבחן של הונג קונג מניב כמה מסקנות מעניינות, המפריכות במידת מה תפישות מקובלות. אחת הטענות הנפוצות נגד מדיניות של כלכלה חופשית (קפיטליסטית) היא הטיעון שמדיניות כזו מביאה למצב שבו ההון הולך ומתרכז במספר הולך ומתמעט של ידיים. הליכים של קונסולידציה ו"יתרון הגודל" נחשבים 'טבעיים' למשטר קפיטליסטי. הונג קונג מציבה דוגמה הפוכה. בשנת [[1955]], בימי בראשית של התיעוש, העסיקו 91 אחוז מכלל העסקים היצרניים במדינה פחות ממאה עובדים (כלומר, היו מפעלים קטנים). בשנת [[1975]], בשיאו של הליך התיעוש, מספר זה לא ירד אלא דווקא עלה ל-96.5 אחוז. בשנת [[2002]] מנו העסקים הקטנים 98 אחוז מכלל העסקים, וסיפקו עבודה ל-60 אחוז מכלל המועסקים בהונג קונג.